האם האיסור על כהנים בעלי מום להכנס ולעסוק במלאכות הקשורות בקודש מעידה על "נכות רגשית" של תורת ישראל לנכים ובעלי מומים?
הפסוקים בפרשתינו מהם עולה כי כהנים אשר יש להם מום, או נכות מסוימת, הפסולים לעבודת הקודש, לכאורה מעמידים את התמיהה שבכותרת במקומה. היעלה על הדעת שתורת ישראל תמדר את הכהנים הנכים אל מחוץ לתחומי המקדש ותפקיע מהם את הזכות לכל עבודה שהיא? התמיהה אף הולכת ומחריפה מאחר ואנו יודעים כי אדרבה, ראוי להעניק לנכה ולמוגבל זכויות עודפות ולא לנשל ולקפח אותו ביחס לאחרים.
נדמה כי גם בנושא זה, כמו בהרבה נושאים אחרים, עלינו לבדוק את המכלול כולו, להביט על התמונה בשלמותה, ורק אז להסיק מסקנות. הבדל בין מי שממהר להסיק מסקנות לבין מי שמביט על המכלול נרמס בספר תהילים ב"מזמור שיר ליום השבת" בו אנו אומרים: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת ". לכאורה אין הבדל ?
בין "בער" ל"כסיל", אולם משל יכול להבהיר את השונות שבין השניים:
קבוצת תיירים קיימה סיור מודרך במפעל תעשייתי גדול. הקבוצה עברה מאולם לאולם ושמעו סקירה על המערכות השונות במפעל. בתום הסיור המדריך שאל את הקבוצה האם יש להם שאלות. איש לא הרים את ידו, אולם אז, לפתע אחד מהתיירים שאל: "סליחה יש לי שאלה בנוגע לצינור שראינו באחד האולמות. הקבוצה כולה חזרה לאותו מקום ושם הצביע התייר על צינור אחד מתוך מאות הצינורות שהיו שם ובקש הסבר מהו תפקידו של הצינור
המדריך שהשתומם שאל אותו: "וכי את תפקידם של כל שאר הצינורות הבנת, שאתה שואל דווקא על צינור זה?".משל זה מלמדנו כי לעולם לא ניתן להצביע על נקודה מסוימת ולשאול דווקא עליה את השאלה "למה", והשואל שאלות מסוג ובצורה שכזאת אינו אלא מן המתמיהים.
ולגופו של עניין : הפסוקים בפרשתנו המתייחסים לכהנים בעל מום מתייחסים לשבט אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל. כלומר ל-8.5% מכלל אוכלוסיית בעלי המומים שבתוך כלל ישראל. האם ממיעוט שכזה ניתן להסיק על יחס התורה לנכים בכלל?
זאת ועוד: בשבוע שעבר קראנו בפרשת קדושים על יחס אחר לגמרי של התורה לאנשים בעלי מוגבלויות: "לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (יט,יד). ספק גדול אם לפני 3500 שנה הייתה עוד אומה או תרבות שהביעה כזאת דאגה ורגישות למוגבל ולנכה. (בהקשר זה ראוי לציין כי ביוון חוקרים מצאו לאחרונה בתחתית אחת הבארות העתיקות כ-30 שלדים של ילדים נכים שהוריהם כנראה זרקו אותם משום שבאתונה הספרטנית לא היה מקום לבעלי מומים…)
עד כאן באופן כללי בנוגע ליחסה של התורה לבעלי מומים. אך בל נשכח שבבית המקדש עסקינן , במקום שעיני כל ישראל נשואות אליו ואשר ההוד וההדר הינם חלק בלתי נפרד מהקדושה המצויה בו. בתוך בית המקדש נמצאת יחידת העילית שנבחרה לשרת את אלוקי ישראל ובעצם את העם כולו – הכהנים.
האם מישהו מאיתנו היה מתייחס בשוויון נפש אילו בזמן החלפת המשמרות של חיילי משמר המלכה באנגליה, מול ארמון בקינגהם, היה רואה חייל צולע שגורר את רגלו, ולידו חייל אחר עם רטייה שחורה גדולה על עינו ולידו חייל ללא כף יד וכו'? האם אי-הימצאותם של חיילים כאלו במשמר המלכה מעיד על יחס מנוכר ולא-רגיש של האנגלים לנכים ובעלי מוגבלויות שונות?
דוגמא זו ממחישה כי כשמדובר בייצוגיות על הכל להיות מלוטש, מהוקצע ונוצץ, שהרי אם לא כן הצופה מן הצד עלול, בצדק, לקבל רושם לא חיובי על המערכת כולה.
כידוע "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא" וכשם שמלכות הארץ לא הייתה מאפשרת כניסת בעלי מומים לחלון הראווה של ארמון המלך, כך באותה מידה לא מאפשרת התורה ייצוג בלתי הולם במקום אליו כל יהודי כוסף ומגיע כשהוא אחוז חרדת קודש.
אגב, אין שום מניעה למנות בבית המקדש כהנים בעלי מום לתפקידים רבים ומגוונים שאינם ייצוגיים: האחראי על החותמות, אחראי על אפיית לחם הפנים, עשיית סממני הקטורת, בדיקת הבהמות מכל מום ועוד שלל של תפקידים נוספים המנויים במסכת שקלים .
זהו שאמרנו בתחילה יש להביט על המכלול ורק לאחר מכן להסיק מסקנות.
הרב דניאל דוייטש הוא מפקח מטעם משרד החינוך ועליית הנוער על הישיבות והאולפנות.
