תורת ישראל יחסה חשיבות מיוחדת לפרהסיא, עד כדי השוואת עוברי עבירה בפרהסיא לעובדי ע"ז. מה המשמעות כלפי עיצוב דמותה הציבורית של השבת בישראל?
מאז הקמתה של מדינת ישראל ניטש וכוח עז על אופייה הצבורי של השבת במדינה יהודית. אין ויכוח בין כל האמונים על תורת ישראל כי שאיפתנו לראות את כל היהודים מקפידים על קדושת השבת ברשות הרבים וברשות היחיד. כולנו נושאים תפילה לבורא במרום שיחזירנו בתשובה שלמה בכל המובנים. יחד עם זאת, במצב הנוכחי בו,לצערנו, רבים אינם מקפידים על שמירת שבת ב-ד' אמותיהם הפרטיות, עולה השאלה אם יש טעם או משמעות למאבק על אופייה הציבורי של השבת ברשות הרבים של מדינת ישראל. כשעוסקים ברשות הרבים ניתן לחלק בין התנהלותם של מוסדות הציבור להתנהגות האדם הפרטי ברשות הצבור(לדוגמא פתיחת מרכזי קניות וכד').
שאלה זו איננה תיאורטית אלא היא נושאת בחובה תג מחיר ברור. בדרך כלל, כל כפיה של אורח חיים מסוים יוצר ריאקציה נגדית, וממילא אפשר שהוא אף מרחיק אנשים מהרצון להתקרב לתורה. אשר על כן יש לבחון כל מאבק מצד הערך והחשיבות שבהשגתו אל מול המחיר והאם המחיר אכן כדאי.
המתבונן בדיני שבת המבוארים בתורה יתפלא לראות כי רק שתי מלאכות הוזכרו במפורש בתורה בעוד כל שאר המלאכות נרמזות בלבד. המלאכה הראשונה היא מלאכת הוצאה מרשות לרשות (אל יצא איש ממקומו ביום השבת), והמלאה השנייה היא מלאכת ההבערה (לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת). בעוד שעל מלאכת הבערה נחלקו התנאים האם הזכרתה בנפרד באה כדי להמעיט בחשיבותה (ללאו יצאת או לחלק יצאת) או לשם למוד הלכות אחרות, הרי שעל מלאכת ההוצאה אין מחלוקת כי למרות היותה מלאכה גרועה (מלאכה שאין יצירה בצידה), בכל זאת היא המלאכה היחידה המוזכרת בהרחבה כמה פעמים במקרא. גם מסכת שבת פותחת בהיבטים מסויימים של מלאכה זו. וכל כך למה? נדמה כי אחת הסיבות האפשריות לכך היא מהותה של מלאכת הוצאה הנעשית בפרהסיא, שהרי ענינה הוא הוצאה מרשות יחיד לרשות רבים ולהיפך. ביציאה לרשות הציבורית, כנגד רצון ה', מעיד האדם כי לא אכפת לו מהצו האלוקי ואף הצבור אינו מוטרד מהתנהגות זו. גם רבות מהלכות המוקצה והמסחר של חלק מהראשונים יסודם בדיני הוצאה, וגם הם מספרות את ספור אופייה הצבורי של השבת. לא בכדי ישנם ביטויים קשים אצל חכמים המשווים את המחלל שבת בפרהסיא לעובד עבודה זרה. במקום אחר מצאנו אפילו ביטוי לפיו המחלל את השבת בפרהסיא והעובד ע"ז, שניהם כגויים לכל הדברים. במדרש אמרו כי מקבלים זבחים מרשעי ישראל חוץ מן המשומד והמחלל שבתות בפרהסיא. הנצי"ב בפרשתנו טוען כי עם ישראל לא היה זהיר בשמירת השבת בדור המדבר והוא מבסס זאת על הפסוק ביחזקאל האומר "וימרו בי בית ישראל במדבר…ואת שבתותי חללו מאד". לפי פירוש זה אין לראות בספור המקושש המופיע בפרשתנו דבר היוצא מגדר הרגיל. הדבר היחיד החריג בסיפור המקושש היא העובדה כי הוא עשה את הדבר בפרהסיא ועל כן רצו לדמות את עונשו לעובד ע"ז שיענש בסקילה.
התורה לא ראתה צורך להזכיר את חטאי הפרט שנעשו במדבר בצנעא מאחר והם אינם מהותיים שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אולם במקום בו נעשתה עבירה בפרהסיא רואה התורה צורך להביא את הספור לפרטיו, אולי למען למדנו כי לעשייה ברשות הרבים חומרא מיוחדת במינה.
חשוב לומר כי אין בהבאת מקורות אלו בכדי להכריע בשאלת דמותה הציבורית של השבת בישראל ביחס למשקל הפרהסיא מול ערכים אחרים. יחד עם זאת, בירור זה מעמיד את הערכת הציבוריות שלנו כערך יהודי משמעותי ולא רק כהישג פוליטי בלבד.
הרב דוד סתיו הוא רבה של העיר שהם ויו"ר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
