אבי רט יציין השנה יום זיכרון ראשון לשואה ללא אימו ניצולת השואה שהלכה לעולמה. על רקע זה הוא מתאר תחושות, מחשבות וכיוונים של מי שעוסק בהנצחת זכר השואה לדור שמתרחק מהזיכרון עם כל יום שעובר.
עבור כל אדם וכל יהודי וישראלי, כל יום שואה וגבורה אמור להיות יום משמעותי. כמי שעוסק שנים רבות בתחום הוראת השואה והדרכה מסעות לפולין, וכמי שגדל בבית של דור ראשון ושני- מקבל היום הזה את האיפיון והנופך שלו.
השנה- יום השואה והגבורה יהיה מאד שונה ומיוחד עבורי. זה יהיה יום השואה הראשון בלי אימי ז"ל, שהלכה לעולמה השנה. אימא ז"ל, הלכה לעולמה בת 84, כשכל תא ועצב בחייה זועק שואה, וכשכל קמט וחריץ בגופה זועק גבורה.
המציאות היא כזו שבה בני הדור הראשון, אלו שהיו שם ממש, אלו שעל זרועם חקוק המספר והקעקוע- בני הדור הזה פוחתים והולכים, נעלמים מן העולם הזה. הם בהסתלקותם מותירים אותנו בני הדור השני בודדים במערכה, כשכל נטל הזיכרון,הסיפור וההנצחה עובר אלינו, בני הדור השני בני החמישים- שישים, ומאיתנו אל בני הדור השלישי, בני העשרים -שלושים.
בשנים האחרונות בכלל, ומאז הסתלקותה של אימא ז"ל בפרט, שאלת ההנצחה והזיכרון מטרידה אותי מאד. השאלה כאן איננה הנצחה פרטית של דמות משפחתית כזו או אחרת, אלא שאלת הנצחת ששת המיליונים ואירוע חסר תקדים כמו השואה. איך ממשיכים לספר את הסיפור ולהעביר את החוויה לדור המחשבים והגאדג'טים ? באיזו שפה מדברים לילדי האס.אם.אסים ? איך מחברים ילדים שגדלו ב"ה לתוך מדינה עצמאית לסיפור של גלות ? איך מסבירים לנוער שהמקרר שלו ב"ה מלא בעשרים סוגי גבינות-פרילי-יוגלי- ודומיהם מה זה רעב ? איך מעבירים את ההשפלה ? איך מתארים את החיים בקהילות ? את חיי העיירה ? את נופי הילדות ומרקם החיים של הסבים והסבתות שלהם ? את שירי הערש באידיש ואת ההומור היהודי המיוחד ? כיצד מקיימים את הסיפור של 'דע מאין באת' כדי לדעת מתוכו לאן אנחנו הולכים ?
אנחנו , בני הדור השני, כבר לא נוכל לספר ולדבר בגוף ראשון כפי שעשו הורינו. אנחנו נוכל רק להגיד- אימא שלי סיפרה לי, וילדינו כבר יאמרו – סבתא סיפרה לי, וזה באמת עלול להראות ולהישמע כמו סיפורי סבתא…
אנחנו נצטרך להתמודד מול מכחישי השואה לסוגיהם ולמיניהם, מול האנטישמים החדשים, מול דור שרוצה לחיות חיים נורמאליים של כאן ועכשיו, ופחות מעוניין להישאב לחור השחור הזה של שם ופעם, חור שהרבה עצב, גלות וכאב בצידו.
השנים עושות את שלהן. אנחנו נפרדים יותר ויותר מבני הדור הראשון, ואני חש שעלינו עכשיו לחפש את המתכון והמתכונת כיצד ממשיכים הלאה את הסיפור. עברתי שנים רבות של הוראה השואה והדרכת מסעות לפולין- אבל עשיתי זאת כשיש לי גיבוי חי ואמיתי של בני הדור הראשון- שהיו לצידי ומאחורי- הוסיפו,אישרו,תיקנו,כיוונו וסיפרו.
אני עדיין לא מגובש מה הדרך הנכונה להמשיך, והאם יש רק דרך אחת או כמה. אני חושב שאנו צריכים להיערך ליום הזה בו באמת נישאר בני הדור השני ללא הגב והנוכחות של בני הדור הראשון. או אז נידרש לטכס עצה כיצד ממשיכים להיות רלוונטיים לדור מתוך אחריות היסטורית גדולה.
נידרש לחשוב על הטקסים והשירים, על הסרטים והסיפורים, על התכנים ועל המתודות, על המהות ועל המשמעות, על הזיכרון ועל העיקרון, על השואה והגבורה במבט של העולם וישראל 2010, במאה העשרים ואחת.
נידרש להרבה יצירתיות ואחריות, פתיחות ושמרנות כדי לגבש את האמירות המגמות והכיוונים החינוכיים והציבוריים אליהם אנו נהיה מעוניינים להוביל את ילדינו,תלמידינו ואת השיח הציבורי בעניין.
חשוב שנעשה את השיח הזה בצורה בריאה ורצינית, מעמיקה ומכילה, ומתוך כך יכובד זכר יקירינו ואהובינו מהעבר, ומתוך כך נוכל להמשיך את הסיפור לעתיד.
המאמר מוקדש לזכרה של אימי שרה רט ז"ל, אוד מוצל מאש, שזכתה להקים דור ישרים מבורך בארץ ישראל.
אבי רט הוא ראש מכון ש"י באוניברסיטת בר-אילן, עיתונאי וסופר ומרבני 'צהר'
