כשסיימתי לקרוא את ספרו של מיכאל שיינפלד, 'מים שאין להם סוף' עלו בי תחושות מעורבות. במוקד הספר ניצבת דמותו של יאיר שטיינמץ, בחור ישיבה שתאונת דרכים ופגיעה בעין המצריכה אשפוז בבית חולים מטילה אותו לתוך שבוע סוער של התלבטויות ובירורים בנוגע לשתי החלטות מכריעות בחייו: האם לעזוב את הישיבה ולפנות ללימודי ארכיטקטורה והאם לשאת את חברתו נורית לאישה. מובן ששתי השאלות והתשובות עליהן כרוכות זו בזו. שטיינמץ, בן דמותו של שיינפלד ברבים מן המאפיינים שלו, הינו בחור צעיר, רגיש מאוד בעל נפש רחבה וסוערת כאוניה המיטלטלת בים גדול ומבקשת לה חוף מבטחים הנפגש עם מציאות חדשה עבורו של לימוד תורה מבחירה מרצון ומכמיהה להגיע אל האלוקי שבאדם ובעולם. שנות הלימוד בישיבה מעצבות את אישיותו המטלטלת מהתחברות טוטאלית להוויית הישיבה תוך התנכרות לעולמות הקודמים מהם בא (משפחה, חברים, תחביבים וכד') ועד לאיזון סובייקטיבי ובשל לאחר הצבא בו הוא לומד להכיל בתוכו עולמות שונים בכפיפה אחת וללמוד מתוך שלווה ויישוב הדעת. התהליך כשלעצמו מתואר באמינות ובאותנטיות אבל, וכאן היבט ראשון של אי נחת שתקף אותי, בתיאור רחב מתפלסף ולעיתים אף רגשני וטרחני יתר על המידה שהזכיר לי נשכחות. שני ספרים פרסם שיינפלד לפני הנוכחי ('בא מלבנון – בכל מקום שהם' והרומן 'אבדות'), ו"מים שאין להם סוף" מזכיר במידה רבה מידי את הפרקים הראשונים של 'אבדות' בהם מתוארים באריכות קיצונית לבטיו ותחושותיו של גיבור הרומן. במובנים מסוימים, יאיר שטיינמץ הוא העתק משודרג וחבוש כיפה של יואב שגיב, הגיבור המסובך רגשית ונפשית מן הרומן הקודם, וישנם עוד קווי דמיון רבים בין הספרים שלא כאן המקום לפרטם.
לאורך הספר נגלים בפנינו פרקי חייו של יאיר מתוך העיון במחברת הזיכרונות שהוא כותב לעצמו החל מתחילת שיעור א' בישיבה ובה מתוארים הקשיים והמאבקים, ההתמודדויות וההצלחות שבדרך החדשה שהוא הולך בה. חווית לימוד התורה נצבעת בצבעים חיים כהתמודדות שכלית, נפשית- רוחנית מאתגרת הבונה את האדם, מעדנת אותו ומרחיבה את אישיותו.
במקביל לחיפוש אחר המשמעות הרוחנית שבחייו מחפש יאיר את בת זוגו. דווקא בצד הזה של הרומן נדמה כי שיינפלד מיטיב לתאר את החיפוש המתסכל. פגישה-חצי פגישה, תקווה ואכזבה מלוות את התהליך הסיזיפי עד להיכרות עם נורית, שגם היא רווית התלבטויות ובירורים.
מבחינה זו, יש כאן משהו מרענן המציג בירור רוחני ונפשי של זוג שעומד בפני ההחלטה המכריעה בחייו. הרעננות הזאת מתבלטת גם על רקע סדרת הטלוויזיה "סרוגים" המוקרנת בתקופה זו והעוסקת אף היא בחיי הרווקות של דתיים בירושלים. בניגוד ל"סרוגים", שיינפלד מציע בירור נוקב ועמוק וכל זה ללא 'נגיעות' (תרתי משמע), ומבלי לפגום באמינות מערכת היחסים העמוקה והצנועה שהוא מתאר.
במודע או שלא במודע, שיינפלד, תלמידו של הרב חיים סבתו הן בתורה והן בתורת הספרות, מעצב את העלילה על פי מוטיבים שגם מורו משתמש בהם: הראיה והעיוורון – שהוא המוטיב המרכזי בספר, השתיקה והדיבור, המים כסמל מובהק לתורה ולחסד ששניהם מושגים אינסופיים, יצירת זיקות טקסטואליות בין הטקסט לבין שפע מקורות יהודיים עליהם מתבסס הסיפור, מעברים מהווה לעבר וחוזר חלילה. יחד עם זאת, כשמדובר ביצירת עומקים ספרותיים שרב הנסתר בהם על הנגלה, כמו גם בנושא התיאורים המרובים מדי שכבר הוזכרו, הרי שלשיינפלד יש עדיין מה ללמוד.היהלום איננו מלוטש דיו וחבל.
ובכל זאת לשיינפלד מקום חשוב בתוך משב הרוח האומנותי-דתי שהעלה לאחרונה אל מרכז במת היצירה הישראלית נושאים שעד לא מזמן היו אולי מוכרים לקהל הדתי, אבל פחות לקהל הרחב. "מים שאין להם סוף" מצטרף לספרים נוספים שהביאו אל הבית הישראלי מושגים כמו "ישיבה", "לימוד תורה", "צניעות", "מדרשות לבנות", וכולם כרוכים באהבת התורה ובחיפוש אחר אהבת אדם והמתח שביניהם. מבחינה זו, נדמה לי שיש כאן אמירה שראוי שתמשיך ותבשיל, ובבוא היום תזכה אותנו בסופר ראוי נוסף משלנו.
ד"ר יעל אראלי מלמדת ספרות במכללה לבנות בית וגן ירושלים
