בשבוע שעבר עסקנו כאן בחובת האב ללמד את ילדו וכן בחובת הציבור לדאוג ללימוד התלמידים. הזכרנו גם את יכולתו של האב למנות שליחים שילמדו את ילדיו, והם המורים. הפעם נדון בשאלה האם קיימת חובה על מי שיכול ללמד את ילדי אחרים לעשות כן.
במדרש פסיקתא זוטרתא (פרשת ואתחנן) למדנו: "ושננתם לבניך- אלו תלמידיך וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוין בנים שנאמר (מלכים ב' ב) ויצאו בני הנביאים אשר בית אל, אל אלישע. וכן מצאנו לרב שנקרא אב שנא' (שם) אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".
וכך פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ב): "מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו".
מדברי הרמב"ם עולה כי אותו חיוב שקיים על האב ללמד את בנו קיים גם על החכם ללמד את תלמידו אלא שיש דין קדימות, אדם חייב להקדים את בנו לנכדו, ונכדו קודם לבן חבירו.
מאידך מצאנו שקיימת חובה מיוחדת על האב ללמד את ילדו, זו חובה עצמאית שאינה קשורה לחיוב של הרב או המורה ללמד את תלמידו, כך כותב הרמב"ם (ה"א): "קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואם כך נשאלת השאלה מה בין החיוב המיוחד של האב ללמד את בנו לחיוב הרב או המורה ללמד את תלמידו? החיוב של האב ללמד את בנו הוא על מקרא בלבד על מנת שיכול לקיים את מצוות התורה: "וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה" (שם ה"ז) ואילו הרב או המורה חייב ללמד את תלמידו בעיקר תורה שבעל פה וכאן קיים חיוב שווה על האב לבנו, הסב לנכדו או הרב לתלמידו, על פי סדר הקדימות שקובעת ההלכה. הפסוק שממנו לומדים חיוב זה: "ושננתם לבניך" עוסק בשינון התורה, הכוונה להעמקה באמצעות התורה שבעל פה.
קיים הבדל מהותי בין חיוב האב לבנו לחיוב הרב או המורה לתלמידו, והוא שבחיוב האב לבנו המטרה היא שהבן ילמד, וזה לא משנה אם האב ילמדו או ישכור לו מלמד, אבל חיוב הרב או המורה לתלמידו הוא חיוב ללמד, אדם אינו חייב לשכור מלמד לבן חבירו. זה חיוב המוטל על גופו של הרב או המורה, זו "מצווה חיובית" בעוד שחיוב האב לבנו זו "מצוה קיומית", העיקר שהבן ילמד.
המצוה החיובית הזו של הרב או המורה דומה למצוות גמילות חסדים, שאדם חייב לעזור לנזקק, ולכן כשהוא זקוק לעמול לפרנסתו, אינו מחויב ללמד, כמו אדם שדחוק שאינו חייב לדאוג לאחרים, ואם מתבטל מפרנסתו על מנת ללמד רשאי לדרוש "דמי בטלה", בניגוד לאב המחויב ללמד את בנו גם כשהוא דחוק וגם כשהוא נאלץ להתבטל ממלאכתו, חיוב הקיים בכל מצוות עשה המוטלת על האדם.
ברור שרב או מורה המתפרנס מתפקידו על פי היתר הלכתי, (שהרי מעיקר הדין קיימת בעיה הלכתית לקבל שכר עבור מצווה, אבל כיום מתבססים על תשלום של "דמי בטלה" או "שכר שמירה" שומרים על הילדים, או שהציבור מעוניין במורים שיהיו פנויים רק להוראה, ולכן הוא מפרנסם על מנת שיקדישו את כל זמנם להוראה ויהיו זמינים רק לתחום זה) הוא מקיים מצווה, ולכן מוטלת עליו אחריות גדולה של עושה "מלאכת ה'", אחריות זו מחייבת אותו לעשות מלאכתו בנאמנות, להכין את השיעורים כראוי, להיות ערני ובריא, לשים לב לחינוכם ולימודיו של תלמידיו. במידת הצורך לשתף את ההורים או מורים אחרים בבעיות חינוכיות או לימודיות.
בתלמוד (ב"מ ק"ט.) כתוב ש"מלמדי דרדקי", מלמד ילדים קטנים שהתרשל בעבודתו, ניתן לפטרו ללא התראה מוקדמת, כיון שגרם להפסד שלא ניתן להחזירו, ההתרשלות היא שלא הגיע לעבודתו או איחר ואז לא ניתן להחזיר את הזמן שאבד, או במקרה שלימד טעות, שקשה מאד לתקן טעות שקלטו התלמידים, קיים כלל בדברי חז"ל: "שבשתא כיוון דעל על" (טעות שנכנסה לאדם היא בתוכו).
ברור שבתקופתנו שכל המורים מייחדים את זמנם ללמד, קיימת עליהם חובה הלכתית להשתדל לבצע את תפקידם בצורה הטובה ביותר, זו חובה אישית שלהם וההורים והממונים חייבים לדאוג לכך.
המורים הם שליחי ההורים החייבים בלימוד ילדיהם וכן הם שליחי הציבור. בתור שליחי ההורים יתכן והם יכולים שלא להסכים להתחיל ללמד אלא אם כן ישפרו את תנאי שכרם, ואם התחילו לא יוכלו להפסיק באמצע כיוון שזה "דבר האבד" זה גורם הפסד להורים, ולכן הם חייבים להשלים את שנת הלימודים שהחלה, אבל בתור שליחי ציבור, הפועלים מכח תקנת יהושע בן גמלא, בה עסקנו במאמר הקודם, יכולה להיות בעיה הלכתית, ויצטרכו לקבל היתר מבית דין על מנת לשבות. כך כותב הרשל"צ הרב בצ"ח עוזיאל (תחומין ח"ה עמ' 293): "לכן נלע"ד שבכל מקרה כזה שהמורים לתלמוד תורה יהיו מקופחים בשכרם יתבעו את זכותם מאת המעבידים אותם במשפט לפני בית דין או הרב דמתא בכל מקום, ואם יסרבו לעמוד לדין או לציית לפסק דין הרבנים, יפסיקו את למודם, על פי הוראת בי"ד או הרב, וכל האחריות של ביטול תורה תהיה עליהם".
קיימת חובה על הציבור לדאוג שתנאי שכרם של המורים יהיו נאותים על מנת לעלות את טיב המורים ואת רמת ההוראה, ובמיוחד בלימוד תורה שעליו נצטווינו: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" ובכך יתקיים בנו הפסוק: "וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך".
הרב בניהו ברונר הוא נשיא ישיבת ההסדר בצפת וראש מיזם הנישואין של ארגון רבני 'צהר'
