בשעה ששורות אלה נכתבות נותרו עוד כשבועיים וחצי עד לסיומה של חופשת הקיץ, אולם הסימנים המראים כי שנת לימודים חדשה בפתח פזורים להם על כל צעד ושעל ולא מאפשרים לך להתחמק. מיתלים עמוסי ילקוטים חדשים מונחים להם מזה כמה שבועות במרכזי הקניות. הרשתות המתמחות במכירת ציוד משרדי עסוקות כבר מספר שבועות בפרסומים אגרסיביים בעיתונות תוך שהם מתהדרים במותגים שאמורים לגרום לילדים להרגיש קצת יותר טוב עם החזרה לבית הספר. חנויות הספרים, שבימים כתיקונם מבליטים בחזית רבי מכר וספרים במבצע, מוציאים לרחובה של עיר שולחנות מתקפלים עם ספרים וחוברות לימוד, ובמקביל עורכים בזארים למכירת ספרי לימוד מיד שנייה. אפילו בסופרמרקט המקומי, הציבה יד נעלמת מעמד גדול בכניסה לסניף עמוס בחבילות של עפרונות, צבעים, מחדדים, מחקים וכדומה.
כאבא לילדים, ובאופן ספציפי יותר כמי שעיקר עבודתו מתבצעת מחדר העבודה הביתי, אינני יכול שלא לשמוח על סיומה של החופשה. הידיעה כי בקרוב אני עומד לקבל חזרה לידי את השקט של שעות הבוקר והצהריים, מעודדת מאוד. מצד שני, למרבה הפלא, אני מגלה בתוכי תחושה נוספת – מקבילה, שההד העולה ממנה שואל "איך יכול להיות שזה כבר נגמר?". את הרושם החזק ביותר לתחושה זו קיבלתי לפני כמה ימים במהלך ביקור לא מתוכנן עם שניים מילדי באחד ממרכזי הקניות הגדולים בחיפה. כאמור, גם שם סימני שנת הלימודים החדשה הציצו עלינו מכל עבר, אולם באופן לא מוסבר הללו העלו אצלי תחושות מימי כתלמיד בבית הספר. זה התחיל כמו כאב בטן, סוג של מועקה כזאת שלא ניתנת להסבר, יחד עם "פרפרים בבטן". מן תחושה כללית שכולה אומרת "חבל". חבל שהחופש מסתיים לו.
ההזדהות עם תחושותיהם של הילדים בנקודת זמן זו, על ספו של החופש הגדול, הראתה לי שוב עד כמה קשה לי עם התחלות. זה נכון שמי שנושא בעיקר העול של החששות מ"מה יהיה", הם הילדים. אולם, מסתבר שגם כאבא אין לך הנחות. אתה טרוד בדיוק כמותם בשאלות כמו "מה יהיה עם המורה החדשה?" "האם היא תסתדר אתה?" "מי ישב לידה בכיתה?" "האם הן תהיינה חברות?" "איך היא (ואני) נתמודד עם יום הלימודים הארוך?" "האם יהיה לה קשה?" "איך עוברים את היום הראשון?" "את השבוע הראשון?".
התחלות חדשות הן גם הזדמנויות חדשות, כך אנו משתדלים לחנך את ילדינו. אולם, במקביל, אני תוהה בקול עד כמה אני מיישם את חכמת החיים הזאת על עצמי. האם אני מאמין בזה כאבא דאגן? כמי שלא תמיד חש סיפוק מעבודתו אבל מפחד לעשות שינוי? כאדם ביקורתי שעסוק יותר מידי בלהסתכל על אחרים ופחות מידי על עצמו? כאדם מאמין שרוצה למצוא יותר משמעות עצמית באמונה?
שנה חדשה בפתח, ואין ספק כי זוהי הזדמנות טובה להתחלות חדשות. נותרה רק השאלה עד כמה ננצל אותה.
מודה ועוזב- יתוקן
תגובות רבות התקבלו אצלי על מאמר שפרסמתי כאן לפני כחודש וחצי תחת הכותרת "הרהורים לקראת סוף שמיטה". המאמר, שהיה למעשה אוסף של תחושות אישיות למראה השדות המעובדים בשביעית, העלה בין השאר את השאלה, האם באמת שום דבר לא השתנה במהלך השנים מאז נכנס לתוקפו "היתר המכירה" ע"י הרב קוק זצ"ל, ועד ימינו אלה, במיוחד בכל הקשור לאספקת תוצרת חקלאית זמינה וזולה (שאיננה יבול נוכרי ממרצחים). חלק מהתגובות הזדהו עם הנאמר, אחרות לא. כך או אחרת, יצא לי באחת השבתות האחרונות לשבות באחד ממושבי העובדים של הפועל המזרחי. אחד מהתושבים, חקלאי בעצמו (שבקש שלא אנקוב בשמו), העיר את תשומת ליבי לתופעה מפעימה שלא ידעתי על קיומה, במסגרתה מאות חקלאים במושבי הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי, בחרו שלא לעבד השנה את השדות. אם בסוף מאמרי כתבתי כי ראוי שימצא פתרון ממלכתי לסוגיית פרנסתם של חקלאים בשנת השביעית, הרי שאלו לא חיכו לפתרון שכזה. הם אינם מבקשים דבר וחצי דבר מהמדינה, אלא לשמור שמיטה. החקלאים הללו זרעו את שדותיהם לפני ר"ה תשס"ח, זמן שלכל הדעות איננו אופטימאלי לזריעה, ומאז לא עבדו את השדות. מעבר לכך שמדובר בדוגמא חיה למה שהתכוונה הגמ' במסכת שבת כשקבעה כי שמו של סדר זרעים הוא גם סדר "אמונה", הרי שאני באופן אישי מוצא כאן מסירות נפש שמעטים יכולים לעמוד בה. מספיקה הידיעה כי אף אחד איננו מפצה את החקלאים על ההפסדים שנגרמים להם בכדי להצדיע להם עם אמונתם. אין בכך בכדי לבקר את מי שבחר אחרת, אולם לי אין ספק כי זוהי הדרך הטובה ביותר לקנות בפועל את הזכות לשבת על האדמה הזאת. מי יודע ערכה של מסירות נפש שכזו, כמו זו של החקלאים לפני כסא כבודו. הלוואי ונזכה כולנו.
איתמר מור, עורך עלון "השבת"
