אחד מחברי הטובים, לשעבר מג"ד בשריון, סיפר לי את הסיפור הבא. לאחר שהנ"ל השתחרר מהצבא הוא ניסה לעבוד כשהוא משלב איתם לימודים אקדמאיים. העבודה הראשונה שקיבל ללמד פיזיקה בכיתה ז' באחת מחטיבות הביניים באזור המרכז. לאחר השיעור הראשון הוא ניגש למנהל והגיש את התפטרותו. "מה קרה?" שאל המנהל בפליאה. "אני לא מאמין", ענה לו המורה הטרי. "בצבא הספיק נפנוף שלי בכמה דגלים כדי להזיז גדוד טנקים שלם בעל עוצמות אש אדירות ועשרות אלפי כוחות סוס. אבל כאן, בבית הספר, אני לא מצליח להשתלט על כיתה של 30 זבי חוטם בני 13…"
סיפור קטן זה ממחיש את אחד הפרדוכסים הגדולים ביותר של מדינת ישראל במאה ה- 21. אין עוד תחום בו קיים פער כה גדול בין הרטוריקה של המנהיגים ובין יישום הדברים בשטח. רוממות החינוך אולי בפי כולם, אולם חרב הפיפיות שבידם מקצצת שוב ושוב והביטוי לכך בשטח ניכר ללא ספק..
גם לאותו מג"ד היו את כל הכלים להצלחה. המטרות והיעדים היו ברורים כמו גם החוקים. אולם האם כל זה מספיק גם כשמדובר בשדה החינוך? האם למורים ולצוות החינוכי יש היום את הכלים להצליח? האם המטרות והחוקים ברורים לכולם?
מצד אחד קיים לחץ להצליח באחוזי בגרות גבוהים ומן הצד השני ישנו הצד הערכי-חינוכי. מצד אחד מצפים מהמורה להשקיע את כל כולו בתלמידים, ומאידך ישנה המשכורת המעליבה. מצד אחד הצוות החינוכי מחויב לקיים משמעת בכיתה בת קרוב ל-40 תלמידים, מן העבר האחד ישנו החוק וחוזרי המנכ"ל הכובלים את ידי המורה והמערכת.
בחברה בה התמקצעות היא שם המשחק, ושבו בכל תחום אחר יש מומחה לנישה ספציפית, המורה נותר כולבויניק שצריך לגלות כישורים גם של פסיכולוג, גם עובד סוציאלי, גם מורה, גם מחנך, גם יצירתי, גם מעניין , גם תקשורתי גם שחקן, גם מומחה לנוער, גם מומחה להורים, גם מבין בגיל ההתבגרות וגם יודע לפשר בין מתחים משפחתיים
כל זה מבלי שהזכרנו את חדרי המורים האפרוריים שבהם לעיתים קרובות לא ניתן לקבל אפילו כוס קפה בסוף שעור. אין פינות ישיבה נוחות לשיחות אישיות עם תלמידים. צריך לחסוך אז גם אין דפי צילום, אין טושים ללוח (כי בדיוק נגמר התקציב) ושלא לדבר על חדרי השירותים שגם אותם לעיתים קרובות צריך המורה לחלוק יחד עם עשרות תלמידים אחרים…
אז למה בכל זאת בכל שנה, בראשון לספטמבר, אנחנו שוב מתייצבים לעבודה מלאי תקווה כי השנה תהיה שנה טובה יותר מקודמתה? מדוע רוב המורים אינם מחפשים תחליף אלא דבקים במקצוע ומאמינים בסיכויי ההצלחה. הציניים יאמרו כי זה בגלל החופשים. ובכן, תאמינו לי שלא זו הסיבה, וכל המקטרגים על אורכה של חופשת הקיץ מוזמנים להתחלף למשך שבוע עם כל מורה בכל מוסד חינוכי שיבחרו (את החבר המג"ד שלי כבר שכחתם?).
הסיבה היא שאין כיום עוד מקצוע יש בו כל כך הרבה סיפוק כמו ההוראה. אין עוד עיסוק שבו אתה יכול לראות שינוי מתהווה לנגד עיניך יום יום. אין עוד מסגרת שבה אתה משפיע על כל כך הרבה נשמות. אין עוד עבודה שגם שנים לאחר שאתה נפרד מתלמידך הקשים ביותר, בכל פעם שאתה פוגש אותם הם זוכרים לך את חסד הנעורים ומתרפקים על העבר כאילו היה החלק היפה ביותר בחייהם. אין עוד מקום בו אתה יוצא סחוט לאחר 45 דקות ומרגיש כי אתה פשוט לא יכול יותר… אבל לאחר 10 דקות בלבד את סוחט מעצמך כוח ל- 45 דקות נוספות וכך שוב ושוב ושוב. אין עוד מקום בו אתה יודע שהחיבוק שאתה נותן לתלמיד הוא אולי החיבוק היחיד שהוא מקבל במשך היום, וזה גם מה שנותן לו את החשק לבוא גם למחרת לבית הספר. אין עוד מקום שבו הורים שמרגישים חסרי אונים עם הילד שלהם, מצליחים לקבל בו אמונה מחודשת לאחר משפט אחד ממורה שמאמין בו. ייתכן ולכל הדברים הללו גם יחד כיוונו חז"ל כשאמרו: " כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" אם יורשה לי, הרי שאוסיף ואומר שהתורה לא חילקה בין מחנך למורה מקצועי. התורה רואה בכל מורה, בכל מחנך ובכל איש צוות, סוג של הורה לילד. מכאן שהקלישאה הכל כך חבוטה לפיה כל מורה רואה בתלמידיו גם את ילידיו, היא אחרי הכל איננה קלישאה אלא מציאות הלכה למעשה.
בעוד יומיים כאשר נצעד שוב, מורים ותלמידים, וניכנס בשערי בתי הספר, נזקוף את גוונו ונרים ראש. המורים יחנכו את ילדי ישראל לא בעזרת דגלים או פקודות. הם אולי לא יזיזו כוחות ויכוונו עוצמות אש. אולם האהבה והאמון שהם יביאו אתם, יאפשרו יחד איתכם ההורים, לגדל את הדור הבא של ילדי ישראל.
הרב חגי גרוס הוא מנהל תיכון "הצבי"- דתי מקיף נתיבות ולשעבר מנכ"ל ארגון רבני 'צהר'
