מרעיבו שבע
תחנת דלק גדולה בצפון הארץ, יום חמישי האחרון, שעה 11 לפני הצהריים. אני יוצא מהמכונית ואלי נגשים 3 חבר'ה מהוססים וחמודים. שיער קצת ארוך, כיפות קטנות וזרוקות, חיוכים נבוכים על פניהם, ועל אחד מהם חולצה שמסגירה באיזו ישיבה תיכונית השלושה לומדים. הנ"ל אוזרים אומץ ושואלים אם אהיה מוכן להיכנס לחנות שבתחנה ולקנות להם ' נובלס' (חפיסת סיגריות), תוך שהם תוחבים לידי 12 מטבעות של שקל ומסבירים ש "הם לא מוכרים למי שעדיין לא בני 18". החבר'ה הנחמדים הללו, שהיו בדרכם הביתה לשבת מהישיבה, היו לדעתי בני 16-17 גג. שאלתי את עצמי מהי האחריות שיש לי כלפי הנערים הללו? האם סירוב מצידי ימנע מהם מלגשת לאדם אחר ולבקש ממנו את אותו דבר? התלבטתי גם האם נאום חוצב להבות בנושא הנזק הבריאותי שבעישון ישנה כאן משהו? כך או אחרת, דבר אחד היה ברור לעין והוא שהחברים הצעירים והחביבים הללו מנסים באמצעות העישון לקנות לעצמם מעמד חברתי וסטטוס של כבוד בעיני חבריהם. הם לא מעשנים כי הם מכורים או זקוקים לעישון. הם מעשנים כדי להרגיש "גברים" ובכדי להעלות את קרנם בעיני עצמם ובעיני זולתם.
לאחרונה יצא לי לשוחח עם כמה מחנכים מכמה מוסדות תיכוניים-דתיים שסיפרו לי שבבתי הספר שבהם הם מלמדים מנהלים מלחמת חרמה בנושא העישון. כשראיתי את החברים הצעירים הללו, חשבתי לעצמי האם ייתכן שהמלחמות הללו בעישון רק מגבירים את התופעה? האם הרמי"ם והמורים המטיפים באוזני תלמידיהם כנגד העישון מודעים לטבעו הפרדוכסלי וההפכפך של היצר שככל שמונעים ממנו דבר הוא רק מבקש אותו יותר? ניסח את הדברים בצורה יפה פרופ' מרדכי רוטנברג שהציע להשליך מהאמרה התלמודית הידועה על אותו" אבר קטן יש לו באדם. מרעיבו שבע, משביעו רעב" גם על ההטפה הפסיכולוגית. הווי אומר: ככל שאתה מאכיל ו"משביע" את תלמידך בהטפות ובדיבורים נגד היצר, אתה עלול פרדוכסלית דווקא להגביר את רעבונו.
ימים נוראים
יום רביעי בשבוע שעבר היה היום הבינלאומי לחיסול העוני. יום ההזדהות הבינלאומי עם בעלי חיים במשקים המתועשים, חל בדיוק לפני שלושה שבועות, וב-3 למאי בכל שנה חל היום הבינלאומי למניעת עישון. אם אתם כבר שואלים, היום הבינלאומי המועדף עלי הוא היום הבינלאומי ללא דיאטה (יש דבר כזה!) שחל ב-6 למאי כל שנה, ועוד לא דברנו על היום הבינלאומי לשמירת זכויות הנכים והמוגבלים, היום הבינלאומי להגנה על הצומח, היום הבינלאומי למלחמה בהתחממות הגלובלית, היום הבינלאומי למלחמה בקרינה הסלולרית והיום הבינלאומי לעידוד הגברת הילודה בעולם המערבי.
כמי שעוסק בעיתונות אי אילו שנים אני יכול לומר כי לא היו להם ימים טובים לעיתונאים כמו ה"ימים הבינלאומיים", וימי ה"מחויבות" למיניהם. אלו משתלבים באופן מיטבי בליין-אפ של מערכות החדשות והעורכים מפליאים לעשות ולייצר מהם אייטמים מיותרים ליומני הבוקר, הצהרים והערב. סביר להניח שזאת גם הייתה הכוונה המקורית של כל אותם יצרני "ימים בינלאומיים", שמודעים לכך שהתקשורת הפכה להיות סוכנת התרבות הראשית בעולם המערבי בעידן הנוכחי, ומקווים להגביר את החשיפה לנושאים החשובים להם באמצעות אותה תקשורת. אולם מכיוון שחשיפה תקשורתית יוצרת בעיקר יח"צנות ומעט מאוד מודעות או חינוך, נדמה לי שטוב נעשה אם נמעיט ככל הניתן בהוספתם ובציונם של "ימים בינלאומיים". די אם נזכיר כי ביום שלישי בשבוע שעבר (ה-16 לאוקטובר למניינם) היה יום המחויבות לבטיחות בדרכים. רק באותו יום ממש נהרגו שני אנשים בשתי תאונות דרכים. אחד מהם הולך רגל והשני ילד. כנראה גם הם וגם הנהגים הפוגעים לא שמעו על יום המחויבות.
עוד סיפור אחד של אהבה
ביום ראשון לפני שבועיים, חל יום פטירתו של עוזי חיטמן שהלך לעולמו בגיל 52 כתוצאה מהתקף לב לפני שלוש שנים. קולו של עוזי חיטמן ליווה את שנות הילדות של בני גילי שזוכרים עד היום את הפעם הראשונה כשהם שמעו את קולו האבהי, העמוק והמלטף שר "א-לוהים שלי רציתי שתדע חלום שחלמתי בלילה במיטה". במסיבת סידור שרנו את "אדון עולם" בלחן המדהים שחיבר חיטמן לפיוט העתיק. לחן משתפך שכמו עולה מאליו ומגיע לשיא של הודאה וריצוי לאדון העולם. כשהגענו לגן ולבית הספר היו אלה שירי הילדות מ"פרפר נחמד": "ילד אתה שואל ואבא לא תמיד יודע" ו"הילד הכי קטן בכיתה". כשבגרנו נדהמנו לגלות כי בעולמנו הציני והפוסט-ציוני יש עדיין מי שכותב מילים כמו "כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי…ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודי" או "תודה על כל מה שבראת" ו" גם אני נולדתי בארץ הזאת והלכתי לאורכה ולרוחבה".
אולם מעבר לכל אלה, היה בעוזי חיטמן סוג של קונצנזוס ישראלי שאפשר לו באמצעות סגנונו הייחודי לגשר בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים ובין ילדים למבוגרים. יוצרים מעטים הצליחו למצב את עצמם במשבצת הייחודית הזו, וחבל שכך. כך שבכל פעם שקולו של חיטמן מושמע ברדיו מאז נפטר אתה קולט עד כמה הוא חסר. באופן אישי אני מוצא את השורות הבאות הלקוחות משירו "בארץ הזאת" מעין צוואה אחרונה: "גם אני למדתי בארץ הזאת אהבת מולדת אהבה תמה. גם אני איבדתי על הארץ הזאת חברים שהיו לי נחמה. גם אני ניגנתי בארץ הזאת שירים שנבטו מאדמתה. גם אני הגנתי על הארץ הזאת. אם הסכמתי או לא המשכתי אתה".
איתמר מור הוא עורך עלון "צהר לשבת
