נתבקשתי על ידי העורכים לכתוב על תיבת נח, עליה אנו קוראים השבת, כמודל של התבצרות בבונקר מפני הרוע העולמי וכל זה במסגרת הדיון על שאלת החשיפה או הסגירות של הציבור הדתי מהתרבות העולמית. כמי שבמסגרת עבודתו בבית ספר לקולנוע עוסק ונחשף לתרבות המערבית, אני מודע לעובדה הפשוטה שהעולם מלא וגדוש בחמרי תרבות רעילים, מזיקים ושליליים הן לנפש שומר תורה והן לנפשו של האדם הכללי באשר הוא אדם.
שאלת ההתמודדות והזהירות מפני המזון התרבותי המזיק דומה ליחס אל טיול ביער שיש בו פטריות טובות ופטריות רעילות. אפשר להקים חומה בלתי עבירה ולהשאיר את כל היער אל מחוץ לתחום, אולם לדרך זו יש מחיר כבד של התבצרות תרבותית שמחייבת מידה של התנתקות מערכתית מן החברה הכללית. למהלך שכזה יהיו השלכות מרחיקות לכת בנוגע לשרות בצבא, להשתלבות באקדמיה, להתרחבות השיח הרוחני סביב ארון הספרים היהודי עם אנשים שאינם שומרי תו"מ ועוד כהנה וכנה דוגמאות שלא כאן המקום להאריך בהם.
ישנה טענה כי ישנה אפשרות פחות טוטאלית והיא להשאיר בחומה פתח לתחומי ההגות והפילוסופיה בלבד, בעוד ששאר תחומי התרבות יישארו מחוץ לתחום. אולם אפשרות זו איננה אלא אשליית שווא, והרב קוק זצ"ל האריך כבר לפני שנים רבות בנושא כשראה שכל הדיונים המוסריים והערכיים בעולם עוברים מתחום השכל אל תחומי כח המדמה (אורות ושמונה קבצים,ה,קפט), הכוח הדומיננטי במחוזות האמנות, התרבות, הרגש והחזות.
גם המחשבה כי ניתן יהיה לקיים חומה פרוצה המאפשרת התגנבות יחידים, או הצצות חטופות בלבד, אין לה אחיזה במציאות. גישה זו, נטולת הפיקוח, מביאה בעטיה נזקים רבים – ואנו מתמודדים כבר היום עם ההשלכות של גישה זו בקרב הציבור הדתי לאומי שעסוק מאוד בשנים האחרונות בשאלות הפתיחות והסגירות התרבותית, לעיתים תוך גילוי חרדה המצביעה על חולשה גדולה.
אז מה היא הדרך הנכונה?
אני יכול רק לפרוס הצעה משלי המיועדת למי שרוצה בכל זאת לשמור על ערוצים פתוחים לעולם שמחוץ לבית הכנסת, וכל זאת לטובת שני הצדדים של כתלי בית המדרש. הכלל הראשון הוא שחומה צריכה להיות. זוהי נקודת המוצא הברורה, אולם יחד עם זאת חשוב לסמן פתחים בחומה וליד כל פתח שכזה להעמיד מלווים ומדריכים שיצעדו וילוו את היוצאים אל שבילי היער. תפקידם של מדריכים אלו יהיה להראות את יפי היער אולם לא פחות מכך גם את הסכנות הטמונות בו. מלווים תרבותיים אלו עשויים להציל נפשות רבות ולתת מענה לצעיר הדתי הקרוע בין תרבויות. מדובר בשליחות העומדת בפניהם של אנשי ונשות חינוך, תלמידי חכמים ונשים יראות שמים, שצריכים להתייצב בפתחים המסומנים (ע"י מערכות החינוך) ולהציע את עזרתם לצעירים היוצאים לדרכם בשבילי התרבות. הצעירים לא יתנגדו לליווי מסוג זה, אדרבא, יש אצלם צימאון לשיח מסוג שכזה והניסיון (גם הניסיון האישי של כותב שורות אלה) מוכיח זאת. מלווי התרבות יביאו את הצעירים הדתיים לראיה מעמיקה של הערכים האוניברסאליים של היהדות, במקביל להכרה מפותחת של צלם אלוקים הקיים בכל אדם באשר הוא. תפקידם של מדריכי התרבות יהיה לשם דוגמה להראות כי את הפרק הנפשי החווייתי של כיבוד אב ואם וחידוד רגישויות של האדם אל עצמו ואל הסובבים אותו יכולים ללמוד מה"המלך ליר" כמו גם מדמותו של דמה בן נתינה. באמצעות מלווי התרבות הללו ילמדו הצעירים להכיר את הטוב והנעלה שביצירה האנושית, שנעשתה על ידי אמנים גדולי רוח ונפש אוהבי אדם, בכל תחומי האמנות והתרבות. במקביל ילמדו לזהות גם את החומרים הנמוכים בתרבות, שהם אולי נוצצים, אולם הם חלולים או ספוגים בזוהמה מתוקה. היכולת להבחין בין תרבות לזיוף תפתח אצל צעירים אלו טעם אנין המאפשר להפריד בין אוכל לפסולת.
את מלווי התרבות הללו יש למצוא ולהכשיר לתפקידם. עליהם להיות אנשים בעלי חוט שדרה וחוש לשפות התרבות, שאינם חוששים מעין רעה כר' יוחנן בגמרא שאמר "אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא" (ברכות ד' כ.) – הוא רבי יוחנן שידע לזהות בריש לקיש את עוצמת הרוח מבעד למראה החיצוני ולומר "חיילך לאורייתא". שידע גם להעריך את היופי החיצוני הנובע מן היופי הפנימי ויכול היה לבכות ולהתאבל על הפער שביניהם (ברכות ה:). האנשים והנשים המוכשרים לעבודת הליווי התרבותי נמצאים בינינו והם, כל אחד לעצמו, עוקבים בסקרנות אחרי המתרחש בכיכר התרבות והאומנות מנסים לאסוף שברי ביקורות מתוך פינות תרבות בעיתונים הדתיים ומעולם לא התפנו לבירור מעמיק ולרכוש כלים לשיפוט עצמי של חמרי תרבות. אותם יש לאסוף ולהנחות ולתת להם כלי הדרכה, ובזה ימלאו את הצורך שלהם כסיירי תרבות וכמחנכים.
בשפת הקיבוץ שאני גר בו ניתן לומר: העגלים צמאים והפרות גדושות רק הגדר מפרידה ביניהם.
ובעניין תיבת נח שבה פתחנו, הרי שהציבור הדתי לאומי בכללותו, כבר מזמן יצא מחוץ לתיבה. אין דרך לציבור זה לחזור אל הדחיסות החמימה של התיבה. נח גם הוא כבר שתל את הגפן וסחט את הענבים, ומכאן שהשאלה איננה אם לשתות אלא האם להשתכר או לקדש על היין.
הרב מרדכי ורדי, רב הישוב ראש צורים, ראש מגמת תסריטאות וראש בית המדרש בביה"ס לקולנוע ואומנויות "מעלה".
