תמיד כשמזדמן לי לפגוש יהודי שחזר בתשובה לא מכבר, לאחר שגילה את הניצוץ היהודי הטמון בנשמתו, אני מבחין מיד בשינוי הפנימי והרוחני שחל בו, בזינוק האדיר ויוצא הדופן שעשה באמצע חיו. טון דיבורו הנעים והניחוח, תוכן השיחה שלרוב על דברים שברומו של עולם, העדינות והשלווה, בולטים ומודגשים היטב באדם שהיה מרוחק כל כך מדרכי ה' ועכשיו, בזכות השגחה עליונה, הוא נע בדרך הנכונה כבעל תשובה.
יחד עם זאת, מלבד שינויים אלה, שניכרים בחוזר בתשובה ה"טרי", ישנו שינוי ייחודי שלרוב בולט הוא ברובם, ולא רק בקרב אלה שמשתייכים לחסידות 'ברסלב', והוא האור והאהבה שהם מעניקים ומפיצים כלפי הסביבה. מעניין להיווכח איך כל אותם חוזרים בתשובה, שברוך ה' צצים ומתרבים כפטריות לאחר הגשם, הם בדרך כלל תואמים את התיאור המתקבל: נעימי הליכות, חדורי אמונה אובססיביים, מקיימים כל מצווה קלה כבחמורה וטמונה בהם אהבת ה', התורה והבריות באופן מוחשי וחזק, ממש התגלמות הביטוי תוכם כברם.
כשאדם, לצורך העניין, פוסע אל דרך חדשה, כגון: שינוי מקום עבודה או מגורים, בדרך הטבע הוא עובר מין תהליך הסתגלות עד ש"נכנס לעניינים" ועולה על המסלול לאחר ש"נחת" בקרקע, אבל לא כך אצל בעלי תשובה.
לאמיתו של דבר, הם ישר קופצים בזינוק על כל השלבים שבאמצע, מדלגים על ה"קורס" ההכשרה לתלמידים מתחילים, היישר לשלב הסופי והמוגמר של להיות, לפחות בצורה הקרובה ביותר, עבדי ה' כפשוטם.
כמוני, וכמו בני אדם רבים שלא זכו לעבור תהליך קיצוני כזה מאודם, ובכל זאת עדיין יש הבדל מסוים בין בעל תשובה, שזה עתה החל את חיו האמיתיים כיהודי שומר תורה ומצוות, ובין מי שנולד לתוך מציאות של קדושה ותורה.
לכאורה, כולנו מתפללים שלוש תפילות ביום, כולנו ב"ה זוכים לשמור שבת כהלכתה וכולנו, ללא ספק חלילה, מכניסים אל פינו רק אוכל כשר, ועוד כהנה וכהנה מעשים רוחניים משותפים- אז משמע, כל מה שבעל תשובה עושה, גם אדם דתי שלא חזר בתשובה עושה.
אלא שכל יהודי באשר הוא, עם עבר של חזרה בתשובה או בלי, חפץ לקבל כוח לזינוק כמו אלה של בעלי התשובה מתוכנו, להיות חדורי אמונה ולקיים כל מצווה מתוך אהבה, אלא שכאן נובעת הטעות הגדולה, שבעצם, היא שכולנו בעלי תשובה.
בכל תפילה אנו מבקשים: "החזירנו בתשובה שלמה לפניך.."(תפילת עמידה), בכל יום אנו נדרשים לפשפש במעשינו, לבדוק במה צריך לשפר כדי לזכות בתואר ה"יוקרתי" של בעלי תשובה. הראי"ה קוק בספרו "אורות התשובה" כותב שאפילו להתעלות מדרגה לדרגה היא מבחינת חזרה בתשובה ונמצאים במצב של תשובה מתמדת, קל חומר בתשובה על חטאים שהאדם ביצע, ונמצא שכולנו תמיד נחשבים בעלי תשובה.
כל אדם צריך לשאול את השאלות: האם אני מתפלל בלב שלם, מתוך התלהבות ושמחה ? האם אני מכניס את השבת ומתענג בה כמו שאני מתענג מכל רגע של זלילת גלידה?
האם אני מכוון ומתרכז בתפלה כמו שאני מכוון במבחן תיאוריה בנהיגה?.
כולנו מקיימים אותם מצוות עליהן הצטווינו בהר סיני, בין אם אנו בעלי תשובה ובין אם לאו, רק שיש הבדל קטן ומשמעותי, שזה לא נעשה בשלמות. הריכוז בתפלה מצריכים מאמץ והשקעה, הקפדה על הלכות שבת דורשת לימוד ושינון ומלחמה קשה ומתמשכת ביצר, כך שלעתים יש נפילות וירידות, אך אסור לפסוק כי כלו כל הקיצין לשינוי.
אנו מטפסים מיום בואנו לעולם על גבי ההר אבל מעטים הם שמצליחים לתת תנופה, אפילו צעד אחד בודד הלאה, זינוק כזה שירחיק עד לנקודה הסופית של פסגת ההר, אלא שלדאבוננו, אנו קופאים על שמרינו, עומדים במקום אחד ולא טורחים לעשות תפנית רצינית, לתת תנופה וזינוק.
עלינו לשאוף להיות בעלי תשובה אמיתיים, כאלו שיש בהם עדיין את הכוח להמשיך כלפי מעלה ולא לרדת מה"הר" כלפי מטה, והשינויים הטובים נזכה שיחולו גם בנו: בגישה, במידות, ובמעשים. צריך לחזור בתשובה כל יום: אם בכוונה ובריכוז בתפלה ואם זה בהקפדה על הלכות שלא נהגנו תמיד לעשותם, ואפילו אם רק נגיע לידי הרהור תשובה, והעיקר שנדע לבצע את הכל מתוך שמחה, אהבה ואמונה שנובעת מעמקי הלב.
חודש אלול היה בבחינת הזדמנות 'פז' ייחודית לתת תנופה ולקפוץ בזינוק כלפי מעלה, להתרומם מבחינה רוחנית ודתית ולהיות 'דתיים' בעלי תשובה, ויום הכיפורים שבפתח הוא מעין 'מקפצה' שבאמצעותה יוכל כל אחד לבצע שינוי רוחני מהותי. בעז"ה שנזכה להתחיל את השנה לא מעמדת הזינוק אלא מראש הפסגה ולהיות בעלי תשובה.
איתמר ליברמן, תלמיד ישיבת "המאירי" בירושלים, שיעור א'
