משנה: הרב יהודה פליקס חושב כי יש פתרון פשוט לדילמת הסגירות מול הפתיחות בחמ"ד והיא פתיחה של מסלולים שונים בכל מוסד, כך שכל גוון באוכלוסיה יוכל להשתלב במערכת. לדעתו מדאיגה הרבה יותר חוסר ההגדרה בשאלה מי ראוי להיות מורה בחמ"ד.
סגירות ופתיחות הן לכאורה שני מושגים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, אולם בפועל הדברים הרבה יותר מורכבים. ישנן מוסדות חינוך שמתאים להם לחיות על פי עולם חינוכי פתוח, כמובן במגבלות המחוייבות להלכה, וישנם שהנסיבות הסביבתיות ו/או נסיבות שהזמן גרמן, מחייבות אותם לעולם חינוכי סגור יותר. וודאי שבין שני צדדים אלו ישנם דרגות שונות של פתיחות או סגירות.
אם נדון בנושא קבלת תלמידים, הרי שבאופן כללי ברור שצריכה להיות זכות לכל תלמיד ותלמידה להתקבל למוסד החינוכי בהם הם חפצים, מבלי שחוזק הכישרונות הקוגנטיביים יהיה מרכיב בקבלה. יתרה מזו: גם עוצמת ההתנהגות הדתית בבית ממנו בא התלמיד לא צריכה לשנות את אפשרות הקבלה למוסד, כל עוד התלמיד והוריו מקבלים את הקו החינוכי-התנהגותי של המוסד המדובר. אתגר זה של קבלת תלמידים מסורתיים למוסדות החמ"ד צריך להיות מרכיב חיובי במשנה החינוכית של מוסדות הלימוד. אולם, יחד עם זאת, חשוב שמינון התלמידים המסורתיים בכתה או במוסד בכלל יהיה כזה שרוב דתי יוכל להשפיע לטובה.
בפן הלימודי ישנם מוסדות מצליחים חינוכית וחברתית שלקחו על עצמם לעסוק באוכלוסיה חלשה במיוחד על ידי צוות מסור ומקצועי בפן הפדגוגי והטיפולי וכך הם מגיעים להישגים לימודיים שבהם אחוז הזכאות לבגרות עומד לכל הפחות על 60 אחוז. מדובר על אוכלוסיה שכאשר היא נמצאת בכתות נורמטיביות לעולם לא מגיעה לקרבת זכאות לבגרות. מוסד חינוכי שכזה, אם ירצה להעלות את הרמה התורנית, תבוא עליו הברכה אולם אל לו לעשות כן במחיר הרחקת אוכלוסיות שאין להן אפשרות להצלחה במקום אחר. כאן הפתיחות חייבת להיות כמעט טוטאלית.
לעומת זאת: מוסד חינוכי שהגיע מסיבה זו או אחרת למשבר וצריך לבנות את עצמו מחדש, יש להניח שדווקא הסגירות היא זו שתביא לו את ההתחדשות החינוכית ותגרום בסופו של דבר לקבל אל בין כותליו את כלל עם ישראל. כבר הרמב"ם פסק שיש פעמים שכדי להגיע לשביל הזהב צריכים ללכת אל מה שנראה קצה. מוסד שכזה יכול לקבל החלטה לקבל רק תלמידים שאכן רוצים הם והוריהם להיות תורניים, כשבשלב הראשון לא יקבל אחרים מלבדם. לא מדובר בתלמידים שבפן הלימודי הם הטובים ביותר, אלא מה שקובע בקבלה הוא הפן ההנהגותי – דתי ובמוטיבציה ללמידה.
ולכן במוסד חינוכי בריא רצוי וראוי שיהיו בו מסלולים שונים ומגוונים כאשר חלק יאופיינו בפתיחות וקבלה של כל האוכלוסיות, ואחרים יתאימו ויאופיינו לאוכלוסיות שברור שבהיותה עם עצמן ייטב להם.
איך שלא נגדיר את מדיניות הקליטה והקבלה של התלמידים, וגם אם נגיע למסקנה שככל שהאוכלוסיה של המתחנכים תהיה מגוונת ייטב לכולם, שונה הדבר באשר לאוכלוסיית המחנכים. המקצוע היחידי אולי, שבו קריטית הדוגמא האישית הוא נושא החינוך. ולכן על כל המורים להיות בעלי מחוייבות אמיתית ועקבית להלכה, ותהא זו ההלכה המקילה. אבל אין אפשרות חינוכית- לדעתי שבה מורה יאמר – על הלכה שהיא הלכה לכל הדיעות, כי הוא לא רוצה או לא מסוגל לקיימה. לכן ברור לכל כי מורה היוצא לטיול עם כתתו ייטול את ידיו לפני האכילה כי אחרת לא ניתן לצפות זאת מהתלמידים, ומחנכת צריכה ללכת בכיסוי ראש משום שזו הלכה לכל הדיעות אשכנזים וספרדים כאחד. הדוגמא האישית כיצד אשה נשואה צריכה לנהוג בפרהסיה היא עניין חינוכי טהור.
בעניין זה איני מבין את החמ"ד שהקפיד בעבר על אי הליכה במכנסיים, דבר שאין בו הלכה ברורה לאיסור, אולם לא דרש שמורותיו הנשואות תכסינה את ראשם. יהיה מי שיאמר כי עמדה זו פירושה סגירות, אולם אני טוען כי עמדה זו היא העמדה החינוכית הנדרשת. בהערת שוליים יצויין כי סמכות מועצת החמ"ד היא לדון בכשרותו של עובד הוראה למערכת החינוך הדתי בפן הדתי ורק בפן הדתי. להבנתי הקוד הדתי אינו דבר שבמוסכמות החברתיות אלא יניקתו היא מההלכה המקובלת בעם ישראל מדורי דורות. לכן חושבני כי ראוי שמועצת חמ"ד תקבל עליה את דעתם של גדולי הפסיקה בעולם הציוני דתי שאין מחלוקת בדבריהם, כחלק מצורך לקיים מערכת חינוך דתית בעלת הגדרות ברורות.
הרב יהודה פליקס הוא ראש מחלקת החינוך במרכז ישיבות בני עקיבא
