טוב לה, למערכת החינוך הדתית, שתהיה קטנה, סגורה ואליטיסטית.
תרומה ושליחות לכלל עם ישראל, במצבו הנוכחי של עם ישראל, תכלה כל זכר מישראל. הלא פתיחת הדלתות לאלפי דרדקים הלומי טלוויזיה ומשחקי מחשב, תיצור אקלים שבו לא יישאר שריד ופליט לשום דבר בעל ערך.
מערכת חינוך המונית יוצרת המוניות. היא יוצרת גם בנאליות, שטחיות ורדידות. דווקא בתקופה זו אנו צריכים לבנות חינוך איכותי ועמוק. העדר הקודש בהוויה התרבותית של ישראל, מקורה במאמינים שטחיים.
החינוך הדתי עשה רבות להרחבת השורות ועלתה בידו החרבת השורות. לצד כמה הצלחות מרשימות אנו מוצאים מוסדות שהתפרקו רק בשל אידיאולוגיה לא ברורה של קבלת תלמידים ללא הבחנה. מורים מסורים שביקשו לחנך לאהבת תורה, התרסקו מול תרבות אטומה לכל דבר רגיש, הורים תורניים ששלחו את ילדיהם למוסדות המוניים ראו כיצד הילדים חוזרים מבית הספר עם שיח זר ומכאיב.
אותה תורה שיגעונית של "קירוב רחוקים" הרחיקה קרובים. מסגרות פרטיות רבות פרחו מ"הרחבת השורות" ו"קירוב רחוקים". במסגרות שהתפארו באינטגרציה, נותרו רק בני מעמד אחד, המעמד הנכלם והמתוסכל. במרבית מוסדות החינוך לא ידעו לטפל במעמד זה, רק מנהלים יוצאי דופן הצליחו למצוא דרכים, אבל בלי שום אינטגרציה, רק אמונתם עמדה להם.
אבל יש גם את מ.
את מ. היו צריכים לזרוק מהישיבה (ישיבה תיכונית) כבר בכיתה ט'. אבל הטפסים של מ. נשכחו בישיבה ולא הגיעו לוועדה העירונית. לכן הוחלט לזרוק אותו בשל בעיות משמעת, (שבגינם אין צורך בהליך מסובך). אלא שהשנה כבר הסתיימה, היו הבטחות חדשות וחיוך ששידר אמת.
בכיתה י' הוחלט שזה הסוף. אבל לכל סוף יש גם התחלה. בטיול השנתי הוא סחב על גבו תלמיד שנחבט. הרב התעקש לתת לו הזדמנות אחרונה.
מ. פספס אותה, חזר לסורו והתעמת עם המערכת.
המערכת (בעיקר אני) הייתה כבר מאוד כעוסה, אבל כמעט בכל פעם שהתנהלה שיחת משמעת, היה למ. משהו מחייך, אמיתי, שובה לב. משום מה לא מצאתי כוח נפשי לסיים את לימודיו בישיבה.
מ. הגיע משכונה דרומית, מרחק שנות אור ממרבית חבריו. הוריו שידרו ייאוש עגמומי. בכיתה י"א העימותים שלו עם הנהלת הישיבה הגיעו לרמה קיצונית. לאחר פגישה קשה של מנהל התיכון עם הוריו, נכנס מ. לחדרי, התיישב ושתק. שתקתי גם אני. משכבדה השתיקה הוצאתי עוגה ובקשתי ממנו לברך. יחדיו ישבנו ובדממה לעסנו את העוגה היבשה. נזכרתי באותו מלמד שהיה צד דגים ומפייס את תלמידיו שפשעו.
לאחר ברכה אחרונה, קם מ. ועזב את החדר. כמעט שנסגרה הדלת ובחריץ הוא שאל: "מה עכשיו?" לא עניתי. "מה עכשיו?" התעקש.
"כמו תמיד" לחשתי בייאוש "נאמין בך גם בפעם הבאה שתאכזב"
כל זה היה לפני ארבע שנים. בקוצר רוח אני ממתין עוד ארבע שנים, ואז אציע לו להיות אצלי ר"מ. מ. לומד בהתמדה באחת מישיבות ההסדר, והתפתחותו הרוחנית מפליאה את רבותיו.
וכעת מה נעשה? נסגור דלתות, נמיין ונוותר על מ. או שאולי נפתח שערים ונוותר ויתורים אחרים. מספרים שהחזון איש קבע כלל: אם יש לתלמיד השפעה שלילית על חבריו, אפשר להרחיק, אם לא, יש להשאיר. אלא שגם כלל זה אינו מסייע, שכן מי ידע מה משפיע? מי ידע מתי משפיע?
האינטואיציה שהשאירה את מ. בישיבה אינה דבר מדיד ולא ניתן לעשות ממנה כלל. אין דרך לקבוע מי הוא תלמיד הגון ומי הוא בכלל הרב שראוי לקבוע מי ראוי ללמוד ממנו תורה. וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה? (עיי' יבמות קה: אך גם חולין קלג. וכן רמב"ם הלכות ת"ת פ"ד ה"א. סיכום לשיטות השונות ראו גם בספרו של הרב לאו, שו"ת יחל ישראל ס"ב).
משנותרנו ללא כללים, והשאלה עדיין זועקת.
אולי באמת צריך לנעול את הדלתות, אבל לפתוח את הלב.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים, בר אילן, תל אביב
