משנה: יש הרבה סיבות מדוע להסתגר בחינוך תורני, אולם יש הרבה יותר סיבות מדוע להמנע מכך. הרב אברהם ליפשיץ – ראש מנהל החינוך הדתי הנכנס, פורס את משנתו.
שאלת החינוך האלטיסטי אל מול האינטגרטיביות עומדת בתשתית החינוך הממלכתי דתי כבר שנים רבות. לכל אחת מהאפשרויות והכיוונים יש השלכות אופרטיביות משמעותיות ביותר. אילו בית ספר אנו פותחים? היכן? האם ראוי לאפשר "נדידת תלמידים" מאזור לאזור? האם נכון לחייב בי"ס לקבל את כל התלמידים? האם לאפשר הקמתם של עוד בתי ספר פרטיים? ועוד ועוד.
ישנן לא מעט סיבות מדוע לתמוך בחינוך סגרגטיבי (נפרד ומתבדל). חז"ל אמרו "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות", ולאור כך ברור מדוע כל אחד מבקש לילדיו את החינוך המתאים ביותר. ההבדלים בין התלמידים באים לידי ביטוי ברבדים שונים: אינטליגנציה, נטיות, רמה רוחנית וניתן להוסיף עוד ועוד פרמטרים שכולם מצדיקים פתיחת מסגרות ייחודיות והיווצרות בתי מדרש המתאימים לכל פלח באוכלוסיה.
הדיון בנושא האינטגרציה איננו מודרני. שורשיו במחלוקת מפורסמת בין רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה (ברכות כ"ח). הגמרא מספרת שכאשר התמנה ראב"ע לנשיא במקומו של ר"ג, השתנו סדרי הקבלה לבית המדרש: "אותו היום סילקוהו משומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים להיכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא התווספו כמה ספסלי. חד אמר: התווספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר: שבע מאות ספסלי".
למחלוקת ר"ג וראב"ע תקדים גם בבתי המדרש של שמאי והלל. "בית שמאי אומרים – אל ישנה אלא למי שהוא חכם ועניו… ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל והתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וישרים" (אבות דר' נתן פ"ג).
לכאורה, מאז ועד היום, לא השתנה יותר מידי. גם היום מדברים על "תורניים" מול "דתיים", על "מסורתיים" מול "רוחניים, ולאור זאת נשאל מדוע לא יוכל כל אחד ללמוד בכל מוסד שבו הוא חפץ? מדוע יש צורך במיון מקדים? מדוע לא ניתן ליישם לחלוטין את גישת החינוך הפותח את שעריו ו"כל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול"?
המציאות בשטח מלמדת כי החינוך האליטיסטי הוא המבוקש יותר כיום בציבור הדתי, וחינוך זה גם אינו חדל מלהתחלק ולהתפצל כשכל תת קבוצה מחפשת ומוצאת "ניואנס" המבדיל אותה מזולתה. בבסיס גישה זו עומדת גישה הגורסת כי זוהי הדרך הראויה להעביר תורה בצורה נכונה וטהורה, משום שכך נשמרת האחריות לתורה באופן השלם ביותר, מבלי שתלמידים יאלצו לקחת "סיכונים" ו"להתקלקל". אין ספק שכוונתם של אלו החושבים כן היא לשם שמים והיא נובעת מרצון להעמיד תלמידים שישפיעו טוב על עם ישראל בעתיד. מן הסתם יש גם מחשבות אחרות, אידיאולוגיות פחות, בבסיס חשיבה זו. אך טבעי הוא שחברה הנמצאת בעיצומו של תהליך "הפרטה" בכל התחומים, תיישם גישה זו גם בחינוך. חברת שפע איננה באה לידי ביטוי רק בממד הכלכלי. שפע רוחני יכול אף הוא להוביל לחינוך אליטיסטי ובדלני…
אולם גם כך, לא ברור כיצד ידעו בית שמאי מיהו העניו האמיתי שאותו מכניסים לבית המדרש. אף אחד אינו יודע איזה מן סוג של "מכשיר רנטגן" היה בידי שומר בית המדרש של ר"ג שידע מיהו זה "שתוכו כברו", או מה חשב ר"ג על ארבע מאות תלמידי בית המדרש שלא התקבלו. האם ידע היכן ילמדו? מה הוא חשב על תחושת הכישלון שלהם? האם המחשבה שמה פסילתם תרחיק חלק מהם מלרצות ללמוד תורה עלתה אצלו? (בדיון שהייתי שותף לו בעבר שאלתי ראש ישיבה "סלקטיבית" מניין יש לו "דתומטר" להכריע מי מתקבל ומי לא? האם אצלו לא חל הכלל כי ה"אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב"?).
האם לא למדנו מחז"ל "היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה"? האם אי אפשר שמשמעות קביעה זו היא שדווקא בנקודת החוסר, בעוני (לא רק זה הכלכלי – אלא גם זה הרוחני) נמצאת הכמיהה ללמוד ולדעת יותר? האם אי אפשר שדווקא שם נוצרת שקיקה לאמת גדולה?
אולם מעל לכל זה ישנה האמונה כי רק עשייה למען כלל ישראל מתוך תודעת שליחות למען האומה תוכל להשפיע על הכלל. דבר זה לא יוכל להתקיים רק כהצהרה – אלא חייב להתקיים כמציאות חיים. כיום רבים לומדים בבתי מדרש בסגנונו של ר"ג, אך לא ברור כי הם עומדים בקריטריון שר"ג עצמו של "תוכו כברו"…
כיום ברור כי הסגירות של הציבור הדתי יוצרת לא רק חוסר ההיכרות, אלא אפילו שנאה. העובדה שאין מפגש בין גווני אוכלוסיה שונים משאירה את הסטריאוטיפים על כנם, וכך נוצרים להם דורות נוספים של ניכור וזרות. לא ברור כיצד – אנו שהתחנכנו וחינכנו על דברי הרב זצ"ל ב"מסע המחנות" לפיהם הפרדה בין הקבוצות השונות (ואין משמעות אם הקבוצות מכונות "דתיים וחילוניים" או "חלוקה עדתית סוציו-אקונומית") היא עבודה זרה, הרשינו למצב שכזה להתרחש. אדרבה: כמחנכים היה עלינו לעסוק בחינוך הנובע מתפיסת עולם כי כל תלמיד הוא טוב, ולכן חיזוקו מתוך עין טובה, אהבה גדולה ואתגרים מתאימים יסייעו לו לגלות את כוחותיו הטובים הטמונים בו. כמעט כל מחנך מכיר את התחושה שבה התלמיד שסיים את כיתה י"ב, איננו אותו התלמיד שהגיע אליו בכיתה ט'. אם כך הם פני הדברים, כיצד ניתן לקבל או לא לקבל תלמיד על פי מצבו העכשווי? רק אמון מלא בתלמיד, הקשבה למצוקותיו ורצון גדול לסייע לו יאפשרו לו להגיע לשיא פריחתו, והרי זה תפקידנו כמחנכים. כך גם מצינו במסכת בבא בתרא כ"א ע"א: "רב שמואל בר שילת אמר – מי שלא קורא שיישאר בצוותא עם חבריו לכתה". אמר רש"י: "אינך זקוק לייסרו יותר מדי ולא לסלקו מלפניך, אלא ישב עם אחרים בצוותא, וסופו לתת ללב". תלמיד, באווירה המתאימה, מתוך אימון מלא בו, "בסופו לתת ללב".
הלכה למעשה, במציאות הקיימת כיום אנו נדרשים כיום לשיח ולשיתוף פעולה בין שתי הגישות, זו האלטיסטית לזו האינטגרטיבית ( ויש לנסות למצוא כיוונים מעשיים למחשבות אלה). זכיתי לכך שהמוסד החינוכי שבו חינכתי שמח לקבל את כל התלמידות המגיעות אליו, והוא עושה כן לא מתוך הכרח, או מחווה של רצון טוב לתלמידות או להורים. זוהי תפיסת עולמנו שבה כל התלמידות -כולן טובות, יקרות ואהובות. האינטגרציה נראית לנו טבעית, מתאימה ונכונה כתפיסה חינוכית, ולו בשל האמת הפשוטה הנובעת מגישתו של הלל הזקן. כולנו מבקשים לצמוח יחד והמבט איננו מ"החוץ פנימה" אלא מ"הפנים החוצה". כל אלה מהווים אפשרות מיוחדת לחינוך המתאים לכולם.
