בניית המשכן: מלאכה או אמנות

בניית המשכן – מלאכה או אמנות?

קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר

לראות את התעסוקה הזו שבמדבר

במעברת העולים שוכני האוהלים

קצת אשוטט אשאף אנשום לי ריח פועלים

במעברת העולים ריח פועלים

…

אבוא לנגרים המקלפים עצי שיטים

קירות משכן לוחות מזבח והרהיטים

מריח דבק ונסורת ספירט וטרפנטין

חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין

הראני את הנגרים המקלפים עצי שיטים

….

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור

אז רק עוד את האמנים חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות הנגלפות

הראני את האמנים המציירים את המחשבות

                                    (מאיר אריאל, שיר התעסוקה)

"ראה קראתי בשם בצלאל… ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה".

בפרשתנו אנחנו פוגשים לראשונה את בצלאל בן אורי, אשר הורגלנו להתייחס אליו כאל האמן היהודי הראשון. מעניין לשים לב שהמילה אמנות איננה מופיעה במקרא בהקשר של בצלאל[1] –  ויתרה מכך – איננו מוצאים את השורש א.מ.נ במובנה הזה אצל עבודות המשכן, והוא אף איננו מופיע כלל בחמשת חומשי התורה[2].

יתכן ובימינו היינו מתייחסים לכשרונו העצום של בצלאל, אשר כשלעצמו ודאי שאיננו מוטל בספק, יותר כאומנות (craft) מאשר כאמנות (art)[3]. סביר יהיה להניח שבצלאל לא עסק ב"אמנות לשמה" (art for the sake of art), כמו שגם אפשר להניח שלא היה לו מקום לתת ביטוי לתחושותיו, רגשותיו או השקפותיו במסגרת הנוקשה, המוכתבת והמדויקת כל כך של בניית המשכן. ביטוי כזה של תחושות, רגשות או השקפות נתפס בימינו, בדרך כלל, כקריטריון בסיסי ליצירת אמנות.

יחד עם זאת, אנחנו מבחינים במאמץ גדול מצד חז"ל לייחס לבצלאל בפרט, ולאנשים שעסקו במלאכת המשכן בכלל, סגולות ותכונות אשר משדרגות אותם להרבה יותר מבעלי מלאכה מוכשרים ומקצועיים.

רש"י[4] מייחס לבצלאל בפשטות את רוח הקודש, ורמב"ן[5] מגבה זאת בטענה שלא יתכן שמי שיצא ממצרים ועבד רק בטיט וברפש כל ימיו, יהיה בקיא בעבודות כמו אריגה וטוויה, שלא לדבר על מלאכות עדינות כמו צורפות בזהב ובכסף. כך הוא מסביר את הצורך בקריאתו של הקב"ה בשמו של בצלאל ומילויו  ברוח אלהים, כמצויין בפסוקים.

הגמרא במסכת ברכות[6] מפליגה אף יותר בסגולותיו של בצלאל:

"אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר 'ראו קרא ה' בשם בצלאל'. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'הגון עליך בצלאל?' אמר לו: 'רבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?!' אמר לו: 'אף על פי כן, אמור להם (=לבני ישראל)'. הלך ואמר להם לישראל: 'הגון עליכם בצלאל?' אמרו לו: 'אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?!"

ועוד:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך (=את סדר הדברים) ואמר לו: 'עשה ארון וכלים ומשכן'. אמר לו (בצלאל): 'משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם?! שמא כך אמר לך הקב"ה עשה משכן ארון וכלים'. אמר לו ' שמא בצל אל היית וידעת?! "

ולבסוף:

"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ"

מכל המקורות האלו מתגבשת התמונה שלא רק שבצלאל היה אומן/אמן מוכשר ורב-תחומי (הוא הרי עסק, בין השאר, בארכיטקטורה, עיצוב פנים, טיפוגרפיה, צורפות, אריגה וטוויה) אלא כמי שהיה גם מנהיג ("פרנס על הציבור"), איש סוד ("מצרף אותיות") ובן-שיחו של משה רבנו.

נדמה כי ציור דמותו של בצלאל במכחולים מגוונים אלו, נובע ממהות עבודת המשכן כפי שתפסו אותו חז"ל.[7] המשכן, כביטוי פיזי לשכינתו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם הזה לא היה יכול להיבנות, בהשקפת חז"ל, על ידי מישהו שהוא פחות מכל אלה.

נראה שחכמי ישראל, גם מבלי שנתכוונו לכך, נדרשו באמצעות דמותו של בצלאל בן אורי, לסוגיה הסבוכה של "מהי אמנות" בכלל ו"מהי אמנות יהודית[8]" בפרט. הם עשו זאת על ידי כך שנתנו מבע לרב-הממדיות של בצלאל, ובכך הם שרטטו קווים לדמותה של האמנות היהודית, אשר איננה יכולה להיות להישאר במישור של המלאכה בלבד, אלא מטבעה מבקשת לצרף יחד גם אלמנטים של מקוריות, רוחניות ומנהיגות.

דוב אברמסון הוא מעצב ואמן בוגר "בצלאל". יצירתו "נר מצוה" מוצגת בימים אלו במוזיאון היהודי בניו-יורק. www.dovabramson.com