מהי התכונה העיקרית הנדרשת ממנהיג? הרב אייל ורד לומר ממשה ומפרשת השבוע את התשובה לשאלה הנשאלת ביותר גם בימים אלו.
משה היה גדול המנהיגים שעמדו לעם ישראל בהיסטוריה, ולא רק בישראל אלא אף בעולם כולו. הקריאה של משה ' שלח עמי' נהפכה לסיסמא אוניברסאלית, כזו המבטאת רצון לחופש, שחרור וחירות. קריאה זו אכן הובילה מהפכות חרות רבות בהיסטוריה, והפכה את משה למנהיג המשפיע ביותר בהיסטוריה.
תאור זה אפשר שהוא מרשים ויפה, ואולי גם נכון, רק בעיה אחת יש איתו: התורה עצמה עושה כל מאמץ כדי לנפצו. התיאור של משה בתורה עומד בסתירה גמורה לכל משפטי הפתיחה שהבאתי.
משה מתואר כאדם שצמח וגדל מחוץ למערכת: בבית פרעה ואחר כך שנים רבות במדיין. כשאחיו התייסרו וסבלו הוא לא היה איתם. תנאי בסיסי למנהיג חירות וחופש הוא צמיחה אישית מתוך הקושי והשעבוד ויכולתו לסחוף אחריו את המון. משה לא היה שם.
מנהיגי חירות מרבים לספר על ערש ילדותם, על החוויה המכוננת שגרמה להם להבטיח לעצמם שהם יהיו שונים, שהם יביאו את המהפכה. על משה אנו לא יודעים כלום. לא מי הוא אביו, לא מיהי אימו, התורה מסתפקת בדיווח יבש ואנונימי, וכל שמונים שנותיו הראשונות של משה הם בחזקת נעלם.
תנאי בסיסי נוסף במנהיג חופש וחירות הוא יכולת הדיבור. את הגוף אפשר לכלוא אך קשה מאוד לסתום פה שמתעקש לדבר. היכולת לסחוף את ההמון תלויה ברטוריקה וביכולת נאום מרשימה. משה מעיד על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון.
זאת ועוד: משה עצמו כלל לא מעוניין להיות מנהיג. במילים אחרות אין לו מוטיבציה להנהיג או רצון להוביל. הוא מסרב וחוזר ומסרב לשליחות. משתמש בטענות מגוונת בכדי לשכנע כי הוא לא הכתובת. הוא גם לא מאמין בעצמו שהוא מסוגל: ' והם לא יאמינו לי'. חסרה בו האמונה בהצלחת השליחות שהיא נשמת אפה של כל מנהיגות מכל סוג שהוא.
נמצא אם כן שהתורה מתארת את משה, לפחות בתחילת דרכו, כאדם שכל קשר בינו לבין מנהיגות מקרי לחלוטין.
עובדה זו מעלה שתי שאלות: ראשית למה התורה טורחת להדגיש את עובדת היות משה כל כך רחוק מהנהגה? שנית: מהי אם כן התכונה שכן ישנה במשה שגרמה לו להבחר ולהיות ראוי להנהגה?
את התשובה לשאלה הראשונה נותנת התורה בעצמה במקומות רבים. מהי גאולת מצריים? האם מדובר בסיפור של שחרור עבדים או בעניין שונה לחלוטין?
התשובה היא פשוטה: גאולת מצרים היא מעשה ידיו של בורא עולם ולכן היא יסוד אמונתנו. אנו מזכירים אותה פעמיים ביום, קושרים אותה על היד, עוטפים בה את הגוף (ציצית) ושמים אותה על הפתח. זוהי עדות מתמדת לכך שיצירת עם ישראל איננה תולדה של מנהיגות כריזמטית, אלא פועל אלוקי, נצחי, בלתי משתנה. לא תלוי במחשבות אדם ותחבולותיו.
אם היה משה מנהיג כריזמטי, כפי שמציירים אותו בעיקר הגויים, היה מקום לטעות ולומר שיציאת מצרים הייתה מכוחו של משה, ולכן אפשר גם שביום מן הימים יופיע מנהיג כריזמטי אחר שילך על המים ויעשה ' ניסים ' ואז יטען שמשה ויציאת מצרים כבר לא רלוונטיים שכן עכשיו יש תורה חדשה ועם חדש.
אולם אם המפעל הוא אלוקי, הרי שאין לו הפסק לעולם. בכדי להדגיש את אלוקיותה של יציאת מצרים ואת נצחיותה הדגישה התורה את עובדת היותו של משה מאוד לא מתאים להנהגה.
גם חכמים המשיכו במגמה זו ומחקו את משה מן ההגדה של פסח. זוהי כידוע אחת הקושיות החמורות על מסדר ההגדה. יציאת מצרים בלי משה? הרי העיקר חסר לחלוטין מן הספר? היא הנותנת: משה נמחק בכדי להדגיש שזה לא הוא. הוא היה שליח, אך הגאולה היא ממנו יתברך.
זו גם כוונתו של משה בסירובו המתמשך לשליחות. משה רצה שיהיה ברור שהוא שליח. רק שליח. להיות מטה. כמו מטה האלוקים שלא מש מידיו של משה, גם משה עצמו הוא סוג של מטה, והוא והמטה שבידו הם מטה ביד ריבונו של עולם. משה הוא שליח ותנאי בסיסי בשליחות הוא נאמנות למשלח. אם השליח מתחיל לפתח לעצמו חיים עצמאיים, זה טוב ויפה, אבל את השליחות הוא איבד. לא בכדי משה מוגדר כ'נאמן' . אפשר למסור לו הכל ללא חשש.
אולם עדיין נותרנו עם השאלה בה פתחנו: מה בכל זאת גרם לקב"ה לבחור במשה כשליח? מהי התכונה שנמצאה בו שהפכה אותו לראוי והיא נדרשת מכל מנהיג?
גם כאן התורה עצמה נותנת תשובה. משה הוא "טוב: 'ותרא אותו כי טוב הוא'. זוהי הנקודה הראשונה הבולטת אצל משה. הוא כולו טוב. חפץ לגלות את הטוב, להעביר את הטוב, לשתף בטוב, להיות טוב עין, "יָבוֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים".
אולם מעבר לטוב שבמשה, במשה הייתה רחמנות. עיקר מידתו של משה היא הרחמנות שלו. בתוך חברת עבדים אכזרית, בה העבדים עצמם מכים אלו את אלו. חברה שבה מתרחש תהליך רב שנים של 'וירעו'- כלומר עשו אותנו רעים, במקום הזה ישנו איש אחד שלבו פתוח והוא רחמן וסובל יחד איתם. משה לא אדיש וכהה לסבל. להפך, סבלם של בני ישראל מעסיק ומטריד אותו מאוד. הוא חושב עליו כל הזמן וליבו הרחום יוצא אליהם, אל אחיו ואל סבלותם. זוהי עצם תכונתו. אף אחד לא ראה את רחמנותו של משה. רחמנותו היא עצמית לחלוטין, אולם דווקא אותה מחפש הקב"ה.
רחמנותו של משה באה לידי ביטוי גם ברדיפתו אחר הטלה שברח מעדר יתרו וגם במעמד הסנה. לכאורה שיח קוצני קטן בוער. מראה זניח למדי, ומה לי אם נשרף הקוץ ומה לי אם לא נשרף? מי בכלל ישים לב?
משה שם לב: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה- מדוע לא יבער הסנה". כשראה הקב"ה שענייני הסנה מעסיקים את משה, הוא מזכה אותו בהתגלות.
רחמנותהיא התכונה היסודית שמי שניחן בה , עליו משפיע הקב"ה שפע רב והוא נבחר להנהגה. רחמנות שכזו סובלת תהליכים, שותפה וכואבת ומרגישה את כאבי העם. זוהי רחמנות שדואגת שהמנהיג לא יתאהב בשררה, אלא יהיה כלי ראוי לשפע האלוקי לו זוכה כל מי שעל כתפו מוטלת המנהיגות.
"כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (יְשַׁעְיָה מ"ט) – הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג וְרַחֲמָן כָּזֶה הוּא רַק מׂשֶׁה רַבֵּנוּ, כִּי הוּא הָיָה מַנְהִיג יִשְׂרָאֵל וְהוּא יִהְיֶה הַמַּנְהִיג לֶעָתִיד כִּי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" (לקוטי מוהר"ן בתרא ז')
הרב אייל ורד הוא ר"מ ב"מכון מאיר" ורב קהילת "יחדיו" בפ"ת ומרבני 'צהר'
