לפני עשר שנים, בשנת 1999, התגרשו 8604 זוגות יהודיים בבתי הדין הרבניים בישראל, קצת יותר מאחוז לעומת השנה שקדמה לה. כמו כן באותה שנה נפתחו 9093 תיקים לתביעת גירושין (תביעה המוגשת ע"י אחד מבני הזוג לגירושין) ו- 7996 תיקים לאישור הסכם גירושין.
באותה שנה נערכו 28 אלף חתונות של זוגות יהודיים כדת משה וישראל באמצעות הרבנות הראשית. הצלבה של בין הנתונים מגלה כי כבר לפני עשור אחד מכל שלושה זוגות בישראל מתגרש. ע"פ נתוני מנהל בתי הדין הרבניים, מגמה זו לא רק שלא נחלשה בעשר השנים האחרונות, אלא רק התעצמה כשקצב הגידול במספר המתגרשים עומד כיום על כ- 4.5 אחוז יותר עם כל שנה שחולפת.
עם הסטטיסטיקה היבשה הזאת פותחת רחל לבמור את ספרה "מנעי עינייך מדמעה", שראה אור לאחרונה, ושעוסק בהסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט. לבמור היא טוענת רבנית המשמשת רכזת לענייני עיגון וסירוב גט במועצת רבני ישראל הצעיר והסוכנות היהודית. מסורבות הגט הן נשים שבעליהן מסרבים לתת להם גט למרות פסיקת בית הדין המחייבת אותם לעשות כן. לבמור מתארת במבוא של הספר את האבסורד שמאחורי התופעה: "הרכב דיינים הכריע לטובת התובעת (האשה שהגישה לבית הדין את תביעת הגירושין), הנתבע (הבעל) מסרב למלא אחר פסיקת הדין (לתת לאשתו גט), ולבית הדין אין כוח לאכוף את פסיקתו. יותר מזה- בית הדין אינו יכול להוציא את החלטתו לפועל בעצמו ולסיים את קשר הנישואין בין בני הזוג".
ראשיתו של הספר בעבודה ממושכת של המחברת על ניסוחו של "ההסכם לכבוד הדדי" יחד עם הרב אלישיב קנוהל והרב דוד בן-זזון. בתהליך לקחו חלק גם עו"ד פרופ' הרב דב פרימר, עו"ד משה דרורי (כיום שופט בית המשפט המחוזי בירושלים), עו"ד הרב דוד בס ודיינים בבית הדין הרבני הגדול. ההסכם כמו גם מטרתו של הספר בכלל, היא לכוון בני זוג כבר בראשית דרכם לחתום על הסכם שיבטיח כי גם אם דברים יגיעו למחוזות לא נעימים, עדיין ישמרו בני הזוג על אמות מידה מכובדות בהתנהגותם האחד כלפי השני ושמירת זכויותיה של האשה. כוחו של ההסכם טמון לא רק בשימור תרבות הדיון והדיבור בשעת משבר, אלא במשמעותו המשפטית וכל זה מתוך ההכרה כי הנושא הכספי הוא זה שעומד לרוב מאחורי סרבנותם של הבעלים לתת גט לנשותיהם. חלוקת הרכוש, נושא המזונות ולעיתים נקמנות, הם העניינים שלרוב מזינים את סיפורי הסרבנות שנמתחים על פני שנים ארוכות.
מבחינה זו ספרה של לבמור בא לחזק מגמה שהולכת והופכת רווחת יותר ויותר בשנים האחרונות, ושבכוחה למזער את תופעת סרבנות הגט, במסגרתה חותמים בני זוג על הסכמי קדם-נישואין. מגמה זו עשויה לקבל מינוף בקרב הציבור הדתי והתורני באמצעות ספרה של לבמור, שעוסק באופן נרחב ברקע ההלכתי, המשפטי, ההיסטורי והפרקטי של הנושא. פרק נוסף מביא 16 דוגמאות להסכמי קדם-נישואין שכבר נעשה בהם שימוש בישראל בעבר.
מתוך העיון בספר שאלתי את עצמי האם הייתי חותם היום על הסכם קדם-נישואין, וכן האם, בבוא העת, אכוון את ילדי לחתום על הסכם שכזה. אם מסתכלים על הסכם קדם-נישואין כעל עוד "תעודת ביטוח" לכאורה התשובה החיובית ברורה מאליה. אם אפשר לבטח, בריאות, דירה, רכוש וחיים, אז מדוע שלא לבטח את עצמנו מפני ההשלכות האפשריות של גירושין מכוערים?
ובכל זאת עדיין יש משהו שעומד ביני ובין התשובה החיובית והוא נובע, כמדומני, מהקושי האישי שלי לקבל את סרבנות הגט כמציאות שעלולה להתקיים בכל מערכת זוגית. ייתכן ואני נאיבי, אולם אני מרשה לעצמי להניח כי המקרים המזעזעים של נשים שבעליהן מתעמרים בהן באכזריות באמצעות מניעת גט, מייצגים מקרי קיצון מכל הבחינות האפשריות. אמנם אחד מכל שלושה זוגות בישראל מתגרש, אולם נשאלת השאלה כמה מתוכם מגיעים בפועל לכדי סירוב גט? (כאן ראוי גם להשחיל מילה על מערכת יחסי הציבור המשומנת שנושא מסורבות הגט זוכה לו בשנים האחרונות בעיקר בציבור הדתי-לאומי; יחסי ציבור שלא פעם יוצרים מצג שווא לגבי שכיחותה של התופעה בפועל).
מעבר לכך, לי אישית קשה לקבל את התפיסה הרואה בנישואין עוד מוסד שניתן "לבטח" אותו. יש משהו מאוד עצוב בתפיסה הזאת. מצד שני, גם אני אינני מוכן להבטיח כי גישתי לא תשתנה בעתיד לכשילדי יתקרבו לגילאי הנישואין.
"מנעי עינייך מדמעה" 274 עמ', הוצאת אריאל מפעלי תורה יהדות וחברה. לרכישה: 02-6416166
