משנה: יש בנו תורה, שימוש תלמידי חכמים וקהילות קודש מפוארות. דבר אחד הוך ונהיה חסר בציבור הדתי משנה לשנה: קידוש השם. הרב בני לאו כותב על קידוש השם בציבור כיעד לקראת השנה החדשה.
אפשר לדבר על נושאים רבים בהם ראוי לנו להשתפר לקראת השנה החדשה. יחד עם זאת אני מתפלל ומייחל יותר מכל לראות את הציבור הדתי מתחייב לעמול לקיום מצות קידוש השם ופועל בכל כוחו למנוע חילול השם.
הגדרת מצוות קידוש ה' מופיעה בתוך סוגיה בתלמוד הבבלי (יומא פו), שם בתוך הסוגיה מביא אביי ברייתא המדריכה את האדם כיצד לממש את המצווה הזו, ואיך להתרחק מהיפוכה:
'ואהבת את ה' אלהיך' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יומא פו.)
ההדרכה של הברייתא איננה מסובכת. המדד הקובע מהו קידוש ומהו חילול השם, הוא מדד חברתי- או כיצד מתקבלת התנהגותו של האדם בקרב הבריות. המדד לא נקבע בקרב קהילות ייחודיות, הספונות בהיכלי קודש, אלא ב"משאו ומתנו בנחת עם הבריות". המפגש של האדם עם מרחב החיים הציבורי הוא זה שקובע. קידוש השם לא מתרחש באירועים "דתיים", אלא בחדרי המדרגות, במקומות העבודה, בצבא, באוניברסיטה ובהתנהלות השוטפת של החיים הרגילים. החידוש הגדול של הגמרא הוא שאי אפשר לחיות חיים של קידוש השם בארבע אמות של תורה. אנו רגילים לחשוב על קידוש השם הרגיל כמעשה הרואי חד-פעמי. חיים של קידוש השם, הם משהו אפור הרבה יותר. לא מבריק, לא מסעיר, אבל דווקא שם מתרחשת אותה מצווה ראשונית.
בשנים האחרונות מתרחשות בציבור הדתי שתי תנועות הפוכות. האחת היא יציאה למרחב החיים, ולעמותה ההסתגרות בארבע אמות של תורה ותפילה בקהילות קודש. האחת מעודדת השתלבות בכל פינות הארץ, בתעשייה, במדע, בציבוריות ובביטחון. השנייה מדרבנת התעצמות והתגדרות בעולמה של תורה בלי שום שיג ותוספת מן החוץ.
לעיתים יש תנועה שלישית, המבקשת להקרין עוצמה של קדושה אל המרחב הציבורי, אך זאת מבלי להתחכך באמת במרחב הזה בכדי שלא "להיפגע ממנו". תנועה זו מארגנת מבצעי "פנים אל פנים", "הפצות אור" ודומיהם, אולם עדיין הם אינם פועלים למימוש מצוות קידוש השם מאחר ואין בהם את הבסיס שעליו נשענת המצווה. אין בהם "משא ומתן" עם הבריות; אין בהם את חיי היומיום, את ההשתלבות בשוק העבודה והיצירה, את הנשיאה בעול האחריות הכלכלית למדינה. יש להם בעיקר אופי של תנועת שליחות נלהבת היוצרת זרות ולא שייכות. בודאי יימצאו כאלה ואחרים שיידבקו במבצעי התשובה הללו, אך "כלל ישראל" לא יגאל מכך. הדרך היחידה להגיע לאותה תמונה שבה הבריות אומרות "פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו" היא לחיות ביחד.
כשאני מתבונן כיום על מעמדה של התורה ברשות הרבים הישראלית אני יודע שיש מקום לדאגה. פניה של התורה מתגלות פעמים רבות ככאלו שלא קשורות לדופק החיים הישראלי. יש תחושת עומק שהפער בין הרחוב הרגיל, זה הנמצא בכל מחוזות החיים הסואנים, לבין קהילות הקודש, הולך, גדל, מעמיק ומתעצם. ההתגוששות האידיאולוגית משכיחה מאנשי הדת את התחייבותם לקדש שם שמים. אנשים מדובקים בלימוד התורה, משמשים תלמידי חכמים אך לא מנהלים את משאם, מתנם ודיבורם בנחת עם הבריות. הרחוב הראשי של מדינת ישראל משווע לקשר עם התורה, אך נוחל אכזבה פעם אחר פעם. המפגש של האזרח הרגיל עם עולמה של תורה לא מתרחש בשגרת החיים, אלא דרך פילטרים של התקשורת ודרך מאבקי כוח ורוח, דת ומדינה. לכל צד יש את הניצחונות והכישלונות שלו. דבר אחד אין שם וזהו קידוש השם. האחריות לחיבור בין התורה לכלל ישראל אינה מרפה מאיתנו ולא נותנת מנוח. זהו הדגל הגדול שהציונות הדתית נושאת בראש המחנה. אמנם גם אצלנו מתרחשות מעידות מהסוג של "אין בעל הנס (=הדגל) מכיר בניסו", אולם אני מתפלל שנהיה ראויים לשאת את הדגל הזה, ונשכיל להביא לכל פינה את פירות גידולי מטענו בכדי שישתלבו בלב החברה, ישאו בעול עם הציבור, ינהלו את משאם ומתנם בנחת ויגדלו ויקדשו את שם ה' בארץ.
הרב ד"ר בני לאו הוא רב קהילת רמב"ן בירושלים וראש ביהמ"ד בבית מורשה
