משנה: הרב אייל ורד מביא, כדרכו לפני ר"ה, סיפור עם מסר שהוא גם הבטחה לקראת שנה חדשה.
אחד הפסוקים המהדהדים בראש לקראת ראש השנה, הוא פסוק שאותו קראנו בשבת האחרונה: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעו". רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן כותב כי הפסוק הזה רומז על רבי שמעון בר יוחאי, כשסופי התיבות בפסוק עולים כשם יוחאי. הפסוק הזה, יחד עם סיום השנה, הזכיר לי סיפור שהתרחש בשנה החולפת , עמוק בימי העומר, סמוך לל"ג בעומר שהשנה חל במוצאי שבת כזכור.
המנקה של הבניין שבו אנו מתגוררים בפ"ת הוא עולה מאחת ממדינות חבר העמים. אדם פשוט על פי מראהו, לא צעיר. כולנו מכירים את השאלה המוחרשת העולה בכל אחד מאתנו כשנתקלים בעולה מחבר העמים: "הוא בכלל יהודי?". גם אני הייתי שואל את עצמי מידי פעם את השאלה הזו, כל פעם שנתקלתי בו, כמובן ללא כל קשר להארת פנים שהייתי מאיר לו בבחינת הווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות.
יש לי חיבה מיוחדת לאנשים האלו, הפשוטים, השותקים,העושים מלאכתם נאמנה. לכן, חוץ מברכת שלום שאני משתדל לברך אותו, מידי יום שישי כשאנו חוזרים מסבא וסבתא עמוסי שוקולד לשבת וממתקים לילדים, אני תמיד לוקח איתי גם אחד גם בשבילו. ממתק לשבת למנקה. אני אומר לו "שבת שלום" ועל הדרך דוחף את השוקולד לכיס החולצה הנפוחה ממילא בחבילת "נובלס" המונחת שם תדיר.
"ממתק לשבת לאדם שאני אפילו לא בטוח שצריך לשמור שבת", הייתי מהרהר לעצמי מידי פעם ומחייך.
בשלב כל שהוא גם הילדים הצטרפו לעניין, וכמו תמיד גם כאן התחילה המריבה על "מי ירוץ להביא למנקה את השוקולד לשבת".
אמנם, בדרך כלל אנו תופסים אותו בלובי של הבניין, אולם לפעמים הוא בקומות, ואז צריך לחפש קצת ולהתרוצץ, והילדים שמחים לעשות זאת כשהם רצים במדרגות עד שנשמעת צעקה בכל הבניין "מצאנו אותווווו". והוא רק אומר תודה רבה, מחייך וממשיך לעבוד.
ואז, במשך שבועיים הוא לא הגיע. הבניין נשאר מלוכלך והשוקולד נשאר בכיס. בשבוע השלישי הוא חזר. עוד מהחניה ראינו את הפחים הירוקים מחוץ לחדר האשפה, מונחים בשורה המראה שהוא כאן. "המנקה כאן" צעקו הילדים יחד, ומייד התחילו להתווכח מי ילך להביא לו שוקולד." כולם להירגע", הודעתי. "היום אני מביא לו". רציתי לשאול אותו לשלומו ומדוע נעדר לשבועיים.
כשנכנסנו לבניין הלובי כבר היה רטוב ממים, והוא בדיוק רכן עם הסמרטוט לעבר הדלי. מטביל וסוחט, ואחרי זה מטביל עוד פעם וסוחט. נגשתי אליו. מכיס החולצה הציצה חפיסת ה"נובלס" הקבועה, ואני דחפתי שם את השוקולד. "נראה שהכל בסדר", חשבתי. "שבת שלום" – אמרתי לו. "שבת שלום, תודה רבה", השיב. הכל כרגיל.
פניתי לעבר המעלית, אבל אז הוא נעמד , זקף את גבו הרכון, ואמר בקול מהוסס "אהה.. אפשר לשאול אותך שאלה?'
' כן בשמחה' – עניתי, מופתע לשמוע ממנו משפט שלם.
' רציתי לשאול, ממתי מותר להתגלח, ממוצאי שבת או שאפשר כבר מהיום?'.
לרגע התבלבלתי. על מה הוא מדבר איתי? ואז שמתי לב שהוא באמת לא מגולח, זקן כזה של עומר, ואמנם במוצאי אותה שבת חל ל"ג בעומר.
'אה, אתה יכול להתגלח כבר מהיום ' אמרתי לו.
"כן, כי שבת היא מפילה את האבל נכון?" הוא המשיך לשאול.
"גם את הסיבה הוא יודע",- חשבתי לעצמי ועניתי "כן, נכון" תוך שאני עושה את דרכי אל המעלית שכבר הגיעה מזמן.
"את לא מאמינה" אמרתי לאשתי כשנכנסתי הביתה, "את לא מאמינה איזה שאלה שאל אותי המנקה…", וכך שחתי לפניה את קורות המעשה, ובעוד הפה מדבר המחשבה נדדה אל הפסוק: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעו". ונזכרתי בר' שמעון שאמר : "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו". שנה טובה.
הרב אייל ורד הוא ר"מ במכון מאיר ורב קהילת "יחדיו" בפ"ת במסגרת פרויקט הקהילות של ארגון רבני 'צהר'
