שאלה: השבת מלאו שלוש שנים לנפילתו של גלעד שליט בשבי אויב. קשה לי מאוד להחליט כיצד לחוש בנוגע לסוגיה זו, ולו משום שנושא שחרורו של גלעד הפך לסוג של אבן-בוחן המעידה, לכאורה, על דעותיך. המחלוקת בשאלת המחיר אותו יש (או אין) לשלם בתמורה לשחרורו של גלעד שליט, יצרה שני מחנות: האחד של אלו המדברים על גלעד ולכן "נחשדים" בשמאלנות, תבוסתנות ונכונות לשלם כל מחיר. ישנם אחרים, שלמרות שיש להם דעה הומאנית בנושא, הם נמנעים מלהזכיר אותה בכדי שלא "יקוטלגו" בציבור שלנו כמי שהולכים בניגוד לדעת "הרוב". רציתי לדעת מה דעת הרב על התופעה, וכיצד ניתן לבטא תחושות פנימיות של הזדהות עם הכאב והטרגדיה בנושא גלעד, מבלי לשם מחיר חברתי?
תשובה: שאלתך מציפה היבט מרתק בסוגיה הכואבת ובפצע הפתוח של גלעד שליט. אתה עוסק בהיבטים הקיומיים של הסערה הנפשית הנובעת מהעובדה המחפירה שגלעד עודו בשבי. על כן אתייחס בדבריי רק לנושא זה וכל זה בשל החידוש שבדברים, ואמנע מלהזכיר את עמדתי בדבר הדרכים בהם יש להשיבו הביתה.
יש שני סוגים של ספיקות פנימיים וסערות נפש. ספק מסוג אחד הוא הספק המצנן. לא פעם אנו נתקלים בנושא מורכב, מסובך ומבלבל, ודווקא משום כך אנו נוטים להעדיף כלל לא לעסוק בו. הכי קל להיות מהאו"ם, ולנתח את עמדות שני הצדדים, מבלי לחוש מחויב לשום כיוון ודרך. הרב קוק כינה את האנשים הקשורים בעולם רוחני שכזה בשם "סבלנות קרה". בחסידות דברו על הנוהגים כאן כך במילה "ספק" שבגימטרייא הוא עולה "עמלק", וכל זה בכדי לציין את הדימוי של צינון האמבטיה הרותחת שהספק יוצר.
הסוג השני של הספק, זה המבורך, הוא הסערה והבלבול היוצרים מחויבות לכיוונים שונים, ומתוך כך מעצימים את החוויה הפנימית. ראשית, ספקות שכאלה מחייבות את האדם לחיות חיים של "לא תגורו" ולהיות נאמן לאמת העצמית ולא להירתע מקטלוג, או מהליכה שלא בדרך ה"רוב". אדם שכזה מחפש אמת ולא שיוך חברתי, ולכן הוא מוכן לספוג את הבליסטראות הכרוכות בבחירה בקול הפנימי.
שנית, ספקות שכאלה גורמות לתסיסה ולחיפוש דרך בכל הכיוונים, ומכאן גם לאפשרות "לצאת מהקופסה" ולחשוב בצורה לא-שגרתית. חשיבה כזאת יכולה לנבוע רק מתוך רצון ליישב בין שני הצדדים של הנושא המסעיר.
יתרון שלישי המגולם בספקות הללו הוא העשרת הדיון הציבורי (כמטרה בפני עצמה) וחידוד המאבק בסטיגמציה ובזיהוי האוטומאטי שלא פעם נעשה בציבור שלנו לגבי מיהו "שמאלני" ומיהו "ימני", או כל זיהוי אחר. למרבה ההפתעה, מי שבוחר בדרך הקשה הזו, מגלה לאורך הדרך רבים נוספים הסוברים בדיוק כמוהו. זאת ועוד: גם התדמית שהייתה לך על החברה משתנה, וזאת בשל העובדה שאתה נחשף לקול הדממה הרחבה והכואבת מצד כל אלה ששותקים (יש בליבי על כל אלה הדוממים, אולם זו סוגיה בפני עצמה).
אשר על כן, אל תחוש בכישלון בשעה שאתה חש מבולבל, סוער ובספק, מול החובה להשיב את גלעד הביתה בשלום. אותי מרתיעים מאוד דווקא אלה שיש להם עמדה חד-ממדית וחד-משמעית בשאלה זו, כמו בשאלות רבות אחרות. מה שעליך לעשות הוא קודם כל לקבל על עצמך להיות מי שאתה, על בלבוליך וספקותיך; לאחר מכן תוכל להבין את העמדות של שני הצדדים, ומתוך כך לתור אחר דרך שלישית אפשרית. אמנם דרך שכזאת לא תמיד קיימת, אולם קיימת שליחות חשובה בעצם העלאת הצדדים השונים לכאן ולכאן, ומתוך כך להעשיר את החיפוש הציבורי אחר הדרכים לפעול.
אני מבקש להדגיש כי בדרך זו אין בורחים בסופו של דבר מהכרעה. ישנה חשיבות של הכרעה גם במצבי ספק, ולפני שנים כבר כתבתי על כך בספר "הישן יתחדש". האדם הנבוך והמבולבל בסופו של דבר צריך לקבל החלטה, כי המציאות אינה ממתינה עד שיתבהרו כל העובדות. ברם, בדרך כלל הכרעה לאחר קו מחשבה שכזה היא בוגרת, עשירה יותר ומביאה לידי ביטוי את הצדדים השונים של הסוגיה גם בעולם המעשי. זה הכיוון שטוב יותר ללכת בו, ומתוך כך לשמוח שאנו חיים בציבור דעתני שיש בו עולמות שונים וכיוונים שונים, גם אם לעתים זה לא פשוט.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
