רנדי פאוש היה פרופסור חשוב למדעי המחשב. הוא זה שהמציא את התוכנה בעזרתה ניתן ליצור אנימציה תלת מימדית בקלות. לפני שנתיים, בעודו עסוק בפיתוח תוכנות חדשות, חש רנדי כאבים עזים בגופו שבעקבותם הוא קבע פגישה אצל הרופא המשפחתי. סדרת בדיקות מקיפה בישרה כי רנדי חלה בסרטן הלבלב וכי נותרו לו חודשים ספורים לחיות. לרנדי הייתה אישה מסורה ושלושה ילדים חמודים (בן חמש, שנתיים ושנה). הבשורה הקשה הביאה את רנדי להחלטה להקדיש את חודשיו האחרונים במשפחתו.
לפני כשנה, 11 חודשים לאחר שהתגלתה המחלה בגופו, נכנע רנדי למחלה ונפטר. העיתונות הכתובה והאלקטרונית בכל רחבי העולם ציינה את פטירתו בהבלטה רבה: "רנדי פאוש, מחבר "ההרצאה האחרונה", שהפכה לרב-מכר עולמי מעורר השראה, מת אמש בגיל 47 בביתו בארצות הברית, כתוצאה מסיבוכים בסרטן הלבלב בו לקה. פאוש חיבר את "ההרצאה האחרונה" לאחר שהובהר לו כי הוא גוסס מהמחלה. הוא החליט לחגוג את החיים במקום לבכות את המוות, ולחלוק את מסריו עם אחרים. את ההרצאה נשא לפני מספר חודשים ומאז היא הפכה לספר שתורגם ליותר מ-30 שפות "
מהי אותה הרצאה שגרמה לרנדי פאוש, פרופסור במדעי המחשב, להתפרסם כל כך?
באוניברסיטה בה לימד פאוש נהוג כי מרצים העומדים בפני פרישה, מסיימים את תקופת ההוראה שלהם בהרצאה המסכמת את שנות עבודתם האקדמאיות. חלק גדול מהפרופסורים הפורשים היו מהרהרים במהלך הרצאה זו במותם. בניגוד לאחרים שרק הרהרו בדבר, רנדי החליט לשאת את ההרצאה כשהוא עצמו יודע כי הוא עומד למות. את הזמן שנותר לו עד מותו, החליט רנדי פאוש לחלק בין אישתו וילדיו לכתיבת הרצאתו האחרונה. הוא החליט שתוכן ההרצאה לא יעסוק בנוסחאות מדעיות מעולם מדעי המחשב, שאותו חיבב מאוד, אלא בנושא אחר לגמרי: "כיצד להגשים באמת את חלומות הילדות שלך".
בכותרת זו סיכם פאוש למעשה את חייו והשקפת עולמו. הוא קרא לאנשים בהרצאתו לומר את רק האמת, תמיד לחיות את הרגע ("כי זמן הוא כל מה שיש לכם, ויום אחד אתם עלולים לגלות שיש לכם פחות מכפי שחשבתם"). הוא הדגיש את חשיבותם של חלומות הילדות ודיבר על "השתאות ילדותית מיופיו של הקיום", הוא דיבר על היכולת להתגבר על מכשולים והרחיב על חשיבות הכרת התודה. "הכרת תודה היא מהדברים הפשוטים אך רבי העוצמה שבני אדם יכולים להפנות אלה אל אלה", אמר והוסיף: "אל תהסס לכתוב מכתבי תודה, כי לעולם אינך יכול לדעת איזה קסם יחוללו"
בימים אלו מציינים בכל הארץ את סיום שנת הלימודים. יש מי שמסיים את שנות לימודי התיכון ופניו מועדות למסגרת חדשה. יש מי שממשיך במסגרת הרגילה והוא יוצא רק לחופשה. כך או אחרת, בסופו של דבר כולם מגיעים לקו הסיום, אולם מה שחשוב הוא כיצד מסיימים. האם מיד מתכוננים לשנה הבאה, או שמקדישים זמן גם למחשבה וסיכום של מה שהיה בשנה החולפת. האם מסיקים מסקנות בכדי ליישם אותם בהמשך, או שרצים הלאה ומוותרים על תובנות אפשריות. האם סתם אומרים "שלום ותודה" על שהיה, או שבאמת מעריכים ומוקירים טובה, ואולי נותנים גם מתנה קטנה? האם אנו מסתפקים בפרידה זריזה או אולי טורחים לכתוב מכתב תודה, או כמו שאמר רנדי: "כי לעולם אינך יכול לדעת איזה קסם הם יחוללו"
מי שיודע להיפרד בצורה נכונה מגלה שימי חייו הינם בעלי ערך ומחשבה מי שאינו יודע לסיים תקופה ולדלות ממנה את המיטב, מעיד בכך כי חלק משמעותי מחייו בוזבז.
מעניין מה אחד כזה היה אומר בהרצאתו האחרונה.
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים
