לפני ארבע שנים בדיוק, ביום שבו הם סיימו את מבחן הבגרות שלנם, עשו כמה נערים שסיימו כיתה יב' את דרכם לחוף הים הסמוך לישיבה התיכונית שבה הם למדו. הם מן הסתם היו שמחים וצוהלים, כשגלשנים בידיהם. היה זה יום בהיר עם ים רוגש של אמצע יוני.
מהר מאוד, ללא כל התרעה, מה שהחל כחגיגה של גלישה הסתיים בטרגדיה שלעולם לא תמחק מזיכרונם. היא לא תמחק מזיכרונם לא רק של אותם נערים, אלא מתודעתם של מאות אנשים: תלמידים, בני משפחה, מורים והורים. אירועי אותו היום כמו גם של השבועיים שבאו לאחר מכן, נחרטו באופן טראומטי בזיכרון הקולקטיבי של המוסד החינוכי שבו אותם נערים למדו וכן בזיכרונו הפרטני של כל אחד ואחד שהיה מעורב באירוע הטרגי. מתוך אותה קבוצה של בחורים שנכנסו לים הסוער, רק חלק יצאו בכוחות עצמם מהים. שניים מהם נכנעו לעוצמתו של הטבע ושקעו במצולות. אחד מהם נמשה מהים לאחר מספר דקות, והובהל לבית החולים, שם שכב מחוסר הכרה במשך כשבועיים ביחידה לטיפול נמרץ. במהלך אותם שבועיים, הפך הפרוזדור הצר שליד חדר ההמתנה במחלקה לטיפול נמרץ למוקד עליה לרגל. גל בלתי פוסק של חברים הגיע לשם לאמירת תהילים סביב השעון. אחרים למדו תורה, חיזקו את המשפחה וגם תמכו האחד בשני. בתום השבועיים התקבלה בשורת איוב לפיה המאמצים עלו בתוהו והבחור החזיר את נשמתו לבוראה.
אחרי הבחור השני נערך חיפוש ימי באמצעות מסוק של חיל הים, צוללנים ומתנדבים. הללו סרקו את החוף שוב ושוב. למחרת בבוקר נמצאה גופתו כמה עשרות מטרים מהמקום שבו נכנס למים.
טרגדיה זו עוררה בקרב כל מי ששמע עליה שאלות רבות: למה זה קרה? איך דבר כזה יכול להתרחש? והאם ניתן היה למנוע את התוצאה האיומה?
האמת היא שכל השאלות הללו נותרו ללא מענה. איש אינו יכול להסביר את דרכי הנהגתו של בוחן כליות ולב. איש גם אינו יכול לומר אם ניתן היה למנוע תאונה איומה זו, שהרי קל תמיד להיות חכם לאחר המעשה. בוודאי שבשאלות אלו לא היה מזור למשפחות האבלות של הבנים שטבעו. להשיב את מחוגי השעון אחורנית הרי אף אחד אינו יכול.
למרות שקשה למצוא משמעות באסון שכזה, הרי שאי אפשר שלא לנסות להסיק ממנה מוסר השכל. אחד הדברים שאולי ניתן ללמוד מהסיפור הוא על הדרך שבה ילדים מתנהלים בזמן החופשי שלהם, ובמיוחד בחופש הגדול. גיל הנעורים מעצם טבעו כולל בתוכו מרכיב של הרפתקנות. הנטייה שלא לסרב לאתגר יחד עם התחושה כי "לי זה לא יקרה", גורמים לבני נוער רבים לקחת סיכונים בכוונה תחילה. הם נהנים מהסיכון, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מסכנות הגלומות בהחלטה. לעיתים גם להורים קשה להבחין בין אתגר ראוי לאחד מסוכן ופסול. אנחנו רוצים לגדל ילדים עם בטחון עצמי, עם נכונות לגשת לאתגרים ועם חוסן נפשי ופיזי. מאידך אנו מבקשים לשמור אותם קרובים ומוגנים בתוך החיק החם. מסתבר כי אין נוסחת קסם היכולה להנחות אותנו לגבי "מה בסדר", במיוחד לא בחברה שבמידה רבה מקדשת את האמירה לפיה "אחי, הכי קרבי".
דווקא משום כך ראוי שהורים וילדים יגיעו ביניהם להדברות בנוגע לקווים אדומים ונקיטת אמצעי בטיחות ראויים. בגלל אופיו של גיל ההתבגרות לא ניתן להגיע למצב של מאה אחוז בטחון שבו אף ילד לא נפגע ולא נפצע. יחד עם זאת, יש להניח, או לפחות לקוות, כי עם הדרכה והכוונה נכונה, פחות ילדים יפגעו. שיתוף פעולה שכזה יאפשר חופש שיהיה לא רק גדול אלא גם בטוח.
בשנים שחלפו מאז אותו יום קיצי וקשה, אחת המשפחות חתנה בת. למשפחה האחרת נולדו תאומים. ניתן להניח כי המשפחות ראו בדברים הטובים שפקדו אותם סוג של נחמה, אולם סביר להניח כי הכאב הכרוך באובדן ילד אף פעם אינו יודע מזור מוחלט. טוב נעשה אם בימים אלו, של ערב החופש הגדול, נפנים אנחנו את המסר הזה.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משתחתי מוסמך ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה. לתגובות: dgotlieb@netvision.net.il
