משנה: לפני מספר שבועות הופיעה באחד מעלוני השבת האחרים תשובה לשאלה בנושא הכאת ילדים שבין שורותיה צוין כי "לא תמיד הכאת ילדים היא שלילית". ד"ר דניאל גוטליב שנחרד מהתשובה המדוברת לאור המקרים האחרונים קורא למנהיגות הרוחנית והרבנים להוקיע שימוש באלימות כלפי ילדים.
בשבועות האחרונים נחשפנו כולנו לכמה וכמה פרשיות מזעזעות של התעללות בילדים בידי הוריהם. על הקושי לעכל את העובדות והסיפורים שפורסמו, שכל אחד מהם מצמרר יותר ממשנהו, מתווסף קושי נוסף לאור העובדה כי בחלק מהמקרים מדובר במשפחות חרדיות כביכול שבצעו את מעשי ההתעללות בשם הדת בברכתם ובהשראתם של מנהיגים ו"רבנים" הזויים ומפוקפקים. אמנם לא מדובר בתופעה המייחדת את הציבור הדתי, אלא בנגע שפסה בכל רובדי החברה. אולם, יחד עם זאת, יש משהו מדאיג ומטריד כשדברים כגון אלו מתרחשים תחת אצטלה דתית ולו בגלל חילול שם שמיים והשאלות שמתעוררות בנוגע למקומו של הממסד הדתי בנושא.
לו ניתן היה לדעת כי תופעות שכאלו שייכות אך רק לאנשים אותם ניתן לזהות כקיצוניים, תימהוניים ובלתי שפויים, ניתן היה אולי להתנחם בידיעה שמדובר ב"הם" ולא ב"אנחנו." אפשר היה להסביר כי תופעות מדאיגות שכאלה הן נחלתם של אנשים בעלי הפרעות נפשיות בלבד, ולא עלולות להתרחש אצל האנשים מהסוג עימם אנו עובדים או מתפללים בבית הכנסת. אלא שבפועל המציאות היא אחרת. מחקרים מראים כי הרוב המכריע של מקרים "רגילים" בהם ילדים מוכים בידי הוריהם כלל אינו מגיע לתקשורת. המקרים הללו נותרים חבויים עמוק בתוך המשפחות והקהילות, ומכאן שעלינו לשאול את עצמנו מה היינו עושים לו היה נודע לנו על מעשים שכאלו בתוך השכונה או הקהילה בה אנו חיים.
בדיוק לנוכח הנאמר לעיל, נחרדתי כשקראתי לפני מספר שבועות באחד מעלוני השבת האחרים תשובה לשאלה בנושא הכאת ילדים.מחד התשובה אמנם לא הטיפה להכאת ילדים ואף ציינה את הנזקים הנגרמים לילדים כתוצאה מכך. אולם במקביל היא גם שדרה מסר הפוך לא רק בכך שנמנעה מלהוקיע את התופעה אלא אף השאירה מקום למי שמחפש הצדקה להכאת ילדים למצוא את מבוקשו בין שורותיה כשציינה כי "לא תמיד הכאת ילדים היא שלילית". בתשובה שציטטה את הפסוק "חושך שבטו שונא בנו" משום מה נמנע הכותב מלהביא את המשכו של אותו פסוק ממש האומר "ואוהבו שיחרו מוסר"- כלומר מי שבאמת אוהב את בנו, דואג לו לחינוך יאה אשר ימנע מההורה את הצורך להפנות לשבטו לחנך את בנו.
נדמה כי בימינו אנו, במיוחד בזמן הזה בו אנו נמצאים, נדרשת מהמנהיגות בכלל ומהמנהיגות הדתית בפרט לנקוט בעמדה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים האוסרת הכאת ילדים. בתקופה שבה מתרבים מקרים של אלימות בתוך המשפחה גם במשפחות דתיות – על המנהיגות הציבורית והרוחנית לשדר מסר ברור שלא יוכל להוות פתחון פה עבור אנשים בעלי הפרעות נפשיות או נעדרי שליטה עצמית.
כאן גם המקום להזכיר כי נושא הכאת ילדים נדון לא פעם בספרות התורנית בת דורנו, ובקבצי "תחומין" (כרכים טז' ו-יז') הובעו דעות שונות בנושא. פסק דין תקדימי משנת 2002 של בית המשפט העליון גינה אף הוא בכל החריפות הכאת ילדים על ידי הוריהם.
על פי החוק במדינת ישראל כל אדם שיש לו יסוד סביר להניח כי ילד עובר התעללות בסביבתו בידי הוריו או אחראים אחרים, חייב לדווח על כך למשטרה או לפקידת הסעד. למרבה הצער, חוק זה מתממש לעיתים רחוקות מידי. ברוב המקרים כאשר נודע על התעללות קשה בילדים קיימת בעיקר לשתיקה, נסיון לטייח ולהיאחז בתקווה שביום מן הימים הדברים יעברו ויסתדרו מעצמם. החשיבה המעוותת לפיה דברים מעין אלה יש לסגור "בשקט" או "בתוך הבית" מבלי "לכבס את הכביסה בחוץ" (כלומר לבקש עזרה מקצועית לאותם הורים וילדים) היא הרסנית ויש לה השפעות ארוכות טווח, שלא לדבר על המסר שהם שולחות להורים המתעללים ממנו הם עלולים להסיק כי יש היתר למעשיהם והם רשאים להמשיך בהם.
לפני כמה שנים פרסמתי מאמר בנושא זה בעיתון "הארץ" ובו ציינתי כי ברוב המקרים, כאשר הורה נוהג באלימות כלפי ילדיו, הוא לא זאת מתוך כוונה לחנך אלא מתוך חוסר שליטה ומתן פורקן לתסכוליו בדרך פסולה. הורה שיודע לחנך נכון את ילדיו יודע כי לא רק שאין תועלת באלימות, אלא אדרבה אלימות שכזאת עתידה להשיג רק את התוצאה ההפוכה. הפעלת אלימות אינה מעידה על כוח אלא על חולשה ופחדנות. מניעת מצבי תסכול בהם הורים נסחפים להכאת ילדים מתחילה בלמידה של ההורים כיצד לחנך טוב ונכון יותר. הורה שיודע "לשחר מוסר" לא יצטרך לעמוד במצב של "חוסך שבטו שונא בנו."
