ברוב ההגדות המאוירות מופיע הבן הרשע כדמות מכוערת ומפחידה. לפעמים אלו שיניים ארוכות וחדות, לעיתים זהו אף מאורך וזיפי זקן לא אסתטיים. באופן כללי ניתן לומר כי הבן הרשע מוצג בצורה לא מחמיאה שגורמת לו להיחשב למשהו אחר, רחוק ומאיים. מנגד יש אותנו- היושבים בשולחן הסדר. אנו זכינו להיות הבנים החכמים. במקרה הפחות טוב נהיה מוכנים להתפשר על הבן התם, אבל לא על פחות מכך.
ניתן לומר כי ארבעת הבנים שבהגדה לא מייצגים בהכרח דמויות שונות אלא הם מציינים ארבע תכונות שלעיתים יכולות להופיע גם באותו האדם.
כל אחד מאיתנו הוא קצת חכם, בתחומים אחרים אנחנו קצת תמימים. לעיתים אנו לא יודעים מה לשאול, וכן, אנחנו לפעמים גם קצת רשעים. בליל הסדר אנחנו מביאים אל השולחן את כל עולמנו הרוחני ומשתדלים למצוא מענה נכון לכל חלקי אישיותנו.
שאלתו של הבן הרשע מאוד עקרונית: 'מה העבודה הזאת לכם ?' בשפה שלנו היום הוא היה אומר: למה צריך לעבוד כל כך קשה?.מדוע החרות מגיעה רק על ידי עמל ועבודה קשה? עוד בטרם עונים תשובה לבן הרשע צריכים להקהות את שיניו, ובלשון ההגדה:"ואף אתה הקהה את שיניו". מאחר שלהקהות פירושו להפוך משהו שהיה חד לקהה, לא ממש ברור הצורך להקהות את שיניו של הבן הרשע, מה הקשר לשאלה ששאל? האמת היא שזו לא הפעם היחידה ששיניו של הרשע מוזכרות במקורות היהדות. בספר תהילים פרק ג' נאמר 'שיני רשעים שיברת', וגם שם הפסוק קושר בין רשעתו של האדם לשיניו, ומהו הקשר בין השיניים לרשעתו של האדם?
המהרא"ל צינץ מפולין, בעל מחבר פירוש 'ברכת שיר' על הגדה של פסח מפרש בצורה מופלאה את התשובה לבן הרשע, ובראשית דבריו הוא גם מבאר יסוד חשוב בטבעו של העולם:
" אנחנו רואים שכל מה שהדבר יותר שלם, בא בחסרון קדום יותר ממי שיעדר השלמות. זה אנו רואים בטבעו של עולם. כי העפר שהוא יסוד השפל כל שלמותו מיד ולא יצטרך תיקון ולא ישיג שלמות יותר. ועפרות זהב וכסף ויתר המתכות צריך טורח רב להשיג שלמותו להוציא יקר מזולל. וכן בבני האדם שהאדם נולד בלא שלמות עיר פרא אדם יולד. והבהמה נולדה עם כל שלמותה…. הרי ראינו שכל מה שהוא יקר הערך צריך טורח והמשך זמן יתר לשלימותו"
המהרא"ל מבאר כי בטבעו של עולם ככל שהבריאה יותר מיוחדת ונעלה הרי שגילויה הוא נסתר יותר ונעלם. לחול אין שום ערך לעומת זהב ויהלומים, ואכן את החול ניתן למצוא בכל מקום, בשפע וללא טרחה מיוחדת. הדברים נכונים גם בתוך עולם החי. הבהמה מסוגלת לעמוד על רגליה כבר מיד לאחר לידתה, והיא מתנהלת בכוחות עצמה ומתמצאת במרחב זמן קצר לאחר מכן. האדם, לעומת זאת, מיד לאחר לידתו הוא חסר אונים. הוא תלוי לגמרי באימו. התינוק הקטן לא מסוגל לאכול לבדו, הוא לא יכול ללכת בוודאי שלא לדעת היכן הוא נמצא. רק בשלבים מאוחרים מאוד הוא מפתח יכולות המאפשרות לו להתמודד עם העולם, לאחר מכן לדבר ובהמשך אפילו לחשוב. בשלב הראשוני של החיים האדם נחות מהבהמה, אולם בסופו של תהליך הוא עולה עליה בעשרות מונים.
ממשיך ומבאר בעל "ברכת השיר" כי השיניים הם אלו שמסמלות את תהליך ההתפתחות בבריאה: "וזהו לאות שהבהמה נולדה עם שיניים אם נשלמה יצירתה והאדם נולד בלי שיניים…אם כן אף אתה הקהה את שיניו – ליתן לרשע רע כרשעתו כפי סברתו ששלימות הבא לאדם בתחילה הוא טוב יותר משלימות אשר בהמשך הזמן. אם כן הקהה את שיניו שהרי נולד בלא שיניים אם כן לסברתו הוא השלמות אשר היה בבואו שהיה בלא שיניים"
מסביר המהרא"ל כי הדבר שמסמל בצורה הברורה ביותר את התפתחותו של האדם מול הבהמה הן השיניים שבוקעות רק לאחר לידתו של האדם. במילים אחרות: האדם נברא בצורה פחותה לא רק מבחינת היכולות אלא גם מבחינה פיזיולוגית, דבר שרק המשך יתגלה ויסמל אף הוא את מעלתו העליונה של האדם כ'נזר הבריאה'
בליל הסדר אנחנו לא מכים או מזלזלים במחשבת הבן הרשע (שבעצם היא במידה מסוימת גם מחשבתנו…) שסובר שעל מנת להשיג חרות אין צורך בעבודה וההתפתחות. אדרבא: אנו מסבירים לו כי מחשבתו בטעות יסודה. אנו מצביעים על שיניו שלו ומראים לו כי לולא היה מתפתח מבחינה פיזיולוגית הרי שלא היו לו שיניים, וממילא הוא היה נשאר להיות תינוק קטן ומגושם. גם מתשובת הבן הרשע ניתן ללמוד כי החרות האמיתית איננה בטלה או מנוחה, כמחשבתו של הבן הרשע. החרות נרכשת על ידי עבודה מאומצת וראויה. במקום לעמול בבניית פירמידות ובניינים, עלינו לעמול בבניית חיים משמעותיים. במקום להיות משועבדים למלך בשר ודם עם תאוות ויצרים, אנו מחוברים למלכו של עולם מלך מלכי המלכים.
חג חרות שמח!
הרב אלי שיינפלד הוא ר"מ בישיבה התיכונית במעלה אדומים. לתגובות: elidid@gmail.com
