פסוקי הפרשות האחרונות, כמו גם פרשתנו, מדגישים את תרומתם החשובה והסגולית של בצלאל ואהליאב לבניית המשכן. ייחודם של בצלאל ואהליאב באה לידי ביטוי ביכולתם לאחד בין שני כוחות סותרים לכאורה, מצד אחד "חכמה" ומאידך "חכמת לב". ההבדל שבין החכמה ל"חכמת הלב" כמוה ההבדל שבין מקצועות הריאליה והמדע המדוייק למקצועות ההומאניים ולאומנות בכלל. מצד אחד דיוק והצמדות לנוסחאות ולמספרים. מצד שני יכולת לראות בצורה מופשטת, לצייר חזון ואפילו להתפרע. אבקש לנצל את אזכורה של "חכמת הלב" בכדי לעיין בקצרה במקומה של האומנות בחיינו.
ראשית אבקש להציג שתי גישות אפשריות ביחס לאומנות, ולצורך הבהרת הדברים אני נזקק לאחת מאגרות הרב קוק שנדפסה ב'אגרות הראי"ה' בחלק ראשון (עמוד ר"ג). מדובר באגרתו של הרב קוק לאנשי 'בצלאל' לרגל הקמתו של ביה"ס לאומנויות. השאלה העומדת בבסיס האגרת המדוברת של הרב קוק היא האם יש לראות בהקמתו של בי"ס לאומנות ביטוי ראוי לשיבת האומה לארצה? הרב כלל אינו מתלבט וכותב: "אחד מסימני התחייה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: תחיית האומנות והיופי העברי בארץ ישראל". מיד לאחר מכן פותח הרב בתיאור ספרתי מופלא אודות ילדה שנפלה למשכב והמשפחה כולה סביבה, תפילה שגורה על שפתם. טובי הרופאים הובהלו, והתקווה, על אף המצב הקשה לא פגה. והנה תחילתו של נס: "השפתיים נעות, כמעט שבות למראה הבשר, וקול כאוב מהן נשמע: אמא? אבא? אמא, אמא, תני לי הבובה, הבובה החביבה… הדרישה בעצמה היא אות חיים, אות תקווה לישועה ונחמה".
סביר להניח כי גם הרב קוק היה מעדיף שעם שיבת האומה לארצה, מפעליה הראשונים יהיו דווקא בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא בתי אומנות. אולם, גם כך ראוה הרב בהקמתו של בי"ס 'בצלאל' עדות רחוקה ללב פועם. לא בכדי עוסק הרב בסיפור על ילדה. כמו הילדה שעוד תגדל ותתבגר ותדע להבחין בין עיקר לטפל, כך גם האומה. זוהי ללא ספק דרך אחת להתבונן על יחסנו לאומנות, ליצירה, לספרות ולנגינה. יחד עם זאת, ישנם מקורות רבים נוספים המצביעים על יחס אחר ליצירה. יחס של קודש עליון המביא לידי ביטוי את יופיים והדרם של החיים. גם הראי"ה קוק, במקורות אחרים, התייחס ליצירה כביטוי עמוק של הוד החיים שיש בכוחה להצביע על סערות הנפש, על כמיהתה לגדולות ומרחבים וחופש רוחני.
יצירה חייבת גבולות. חלקן גבולות שבין אדם לעצמו וחלקן בין היוצר לסביבה. הגבולות נדרשים משום שלא רק גילוי של עולם פנימי עשיר יש ביצירה. ידועה הקרבה הלשונית, כמו גם העניינית, בין יצרים ליצירה. יש פעמים והקרבה הזאת מעשירה, מפרה ומעוררת,ף אולם ישנם פעמים בהם היא מובילה להשחתה גדולה כשאש זרה ומסוכנת מתפרצת ממנה. לא בכדי, בתוך פרשת בניית המשכן, בתוך מעשה היצירה הנפלא ביותר אנו מוצאים את עגל הזהב. עגל הזהב הוא יצירה אומנותית המביאה לידי ביטוי את הסכנות שביצירה, בדיוק כפי שבצלאל ואהליאב מביאים לידי ביטוי בחכמת הלב שלהם את חיוניות היצירה המחברת בין המח ללב. "חטאו ישראל באש, שנאמר: 'ואשליכהו באש ויצא העגל הזה', ובא בצלאל וריפא את המכה" (שמות רבה). את תורת הגבולות הללו ניסח הרב במילים קצרות באותה אגרת מדוברת: "לכללות חמדת היופי האומנותי, המתגשם ביצירות מעשיות, מעשה ידי אדם, מתייחס עמנו לעולם ביחס טוב וחביב אבל גם מוגבל. נזהרים אנו משיכרון והפרזה…" היצירה, מעבר להיותה מכשיר עמוק החודר פנימה ומסייע לפיתוחה של עדינות נפשית ורגישות לפרטים הקטנים, יש בה גם מימד של נבואה והשראת שכינה.
מכאן שהשפעתה של היצירה לא נמדדת רק במכחולים ותווים אלא גם בלימוד התורה והגמרא. אותיות וטעמים מקבלים גוונים אחרים מכוח היצירה. היצירה מאפשרת לגלות טעם חדש, טעמה של תורת ארץ ישראל. הדבר דומה לדרך בה האומן מגלה את הצפון בפנימיותו כלפי חוץ, כך אנו חושפים בבית המדרש את סודות הסוגיה, את הטעמים הפנימיים של ההלכה והמחשבה ההולכות ומתברכות זו מזו. מכאן, שלעידוד היצירה ופיתוחה השלכות רחבות על העולם הדתי בכללותו.
לפני כשבועיים התקיים כנס יצירה של החינוך הדתי. היו אלה יומיים של סדנאות, מופעים, נגינה, דיונים, סרטים ועוד. יומיים גדושים אלה שהוכנו בטוב טעם ודעת, הרחיבו את הלב והמחשבה. הם הדגישו את המקום הרחב שתופסת היצירה בעולמנו החינוכי, ואת הגידול במודעות הפנימית וברגישות לחוות חוויות רוחניות ותרבותיות דרך האומנות. היה זה מפעים לחזות בשורה ארוכה של יוצרים דתיים המציגים את עולמם בפני הבאים. כל אלה מצטרפים לזרם של סופרים, משוררים, מלחינים ומבצעים דתיים העוסקים תדיר ב'חכמת הלב'.
היומיים הללו, הזכירו לי קטע שקראתי בעבר בדברי הרב קוק זצ"ל ושעורר אצלי תמיהה והתפעלות כאחד. הקטע פורסם לראשונה בעיתון יהודי לונדון ונדפס שנית ב'יובל האורות' (ע"מ 168): "כשגרתי בלונדון הייתי מבקר בגלריה הלאומית, והתמונות האהובות עלי ביותר היו של רמברנט. לדעתי רמברנט היה צדיק. כשראיתי לראשונה את התמונות של רמברנט הן הזכירו לי את מאמר חז"ל על בריאת האור. כשברא ה' את האור הוא היה כל כך חזק ומאיר שאפשר היה לראות מסוף העולם ועד סופו, וה' פחד שהרשעים ישתמשו בו. מה עשה? גנז את האור ההוא לצדיקים לעתיד לבוא. אבל מדי פעם בפעם, ישנם אנשים גדולים שה' מברך אותם בראיית האור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנט והאור שבתמונות שלו הוא הוא האור שברא ה' בימי בראשית".
פעמים הרבה עצמתי את עיני וראיתי בדמיוני את רואה האורות הגדול, הרב קוק זצ"ל, מסתובב לו ב'בריטיש מוזיאום', מתבונן בתמונות הגדולות וחושב לעצמו את מחשבת הלב. יחודו של הביקור ההוא של הרב זצ"ל במוזיאון היה ביכולת להתבונן על התמונה ולראות בה מראה אחר; מראה של קודש. החברה בישראל מחכה ליוצרים חדשים, החושפים את האור והקודש הגנוז באומנות. אור זה שעומעם מכוחה של יצירה מודרנית הבועטת בקשר שבין אומנות לאמונה, נקרא לחזור ולהבהיק אצל תלמידיהם וממשיכיהם של בצלאל ואהליאב בעלי "חכמת הלב". אלו נקראים להמשיך להובילנו במעלה היצירה האמונית אל אור חדש שעל ציון עוד יאיר.
הרב שי פירון, ראש הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר בפ"ת ומרבני 'צהר'
