משנה: הרב שרלו חושב שיש כפיה חילונית במדינת ישראל אפילו לא מעט, אבל גם לא מאמין בכוחם של מאבקים ומחאות בכדי לשנות זאת. לדעתו זו גם הסיבה בגללה הציבור הדתי-לאומי אינו מתייצב כתף אל כתף לחרדים באבקם על השבת.
נשאלתי האם לדעתי קיימת כפיה חילונית כיום במדינה. דומני כי אין אפילו צורך להוכיח שהתשובה היא חד משמעית כן. ב"ה, אין מדובר, בדרך כלל, בכפיה אישית לעבור על מצוות, ועל כן סובר העולם החילוני כי אין בהתנהגותו שום כפיה, ולכן כל אחד הוא בעל חרות ובחירה חופשית לבחור לעצמו את דרכו. ברם, ישנה כפיה שבאה לידי ביטוי בעיקר בעיצוב המרחב הציבורי של הקיום. הביטוי "מרחב ציבורי" כולל בתוכו את רשות הרבים, אולם גם את האווירה התרבותית השלטת שכופה על אנשים להיות חשופים בעל כרחם, כל העת, לניסיונות שכנוע לחיות חיי בזבוז ומותרות, הוצאות מיותרות ואופנות מתחלפות. האווירה הציבורית בארץ כיום מכוונת לכיוונים מאוד מסוימים המאפיינים חברה תאוותנית והדוניסטית. הדבר בא לידי ביטוי גם בצורת הלבוש וההתנהגות ברשות הרבים, הרחוקים מאוד מצניעות וקדושה שאנו מאמינים בה. כל אלה, כופים הלכה למעשה, את ההולכים ברשות הרבים לקחת חלק בחיים זרים לעקרונות בהם הם מאמינים. כפיה מסוג זה מאפיינת גם את המרחב הציבורי התקשרותי- ככרות השוק המודרניים, שמתאפיינים בשיח מאוד ספציפי. ישנם רבים המבקשים להיות חלק מהציבוריות הישראלית, אולם מאחר והם אינם מוצאים את עצמם ואת עולמם בשיח התרבותי השולט כיום, הם ממילא מודרים בעל כרוחם אל מחוץ למרחב הציבורי התקשורתי. דבר זה בא לידי ביטוי בתכנים, בפרסומות ואפילו בנושאים הנמצאים במהדורות החדשות.
הכפייה איננה נעצרת בנושאים אלה. גם הממלכתיות במדינת ישראל נגועה בכפיה חילונית. הראיה היא חילול השבת ההולך ומתרחב בידי מוסדות ממשלתיים לצד כפיה של אנשים "מתנדנדים" לחלל שבתות אם לצורך פרנסה או לצרכים אחרים. בכל אלה יש כפיה של ממש, גם אם כאמור היא איננה ישירה. כיצד אפוא ניתן להתמודד עם כפיה זו?
אני מאמין קטן מאוד במחאה, ומאמין גדול מאוד בשתי דרכים מרכזיות אחרות. הדרך הראשונה היא להיות בן חורין ולא ליפול ברשת הכפייה. כוונתי היא לא להטיל את האחריות על אחרים, אלא לקחת אחריות על עצמנו. אדם הינו בן חורין גם כשהוא נמצא בסביבה קשה או סותרת למהותו הפנימית, וכידוע ביסודו של דבר "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". ברצוני לטעון כי בידינו להתמודד עם כל כלי שמנסים לכפות עלינו מלמעלה, באמצעות הבחירה בטוב והמאיסה ברע. יותר מכך: לנפשנו שלנו חשוב שלא להתחיל בהתמקדות בטענות כנגד הציבור החילוני, אלא לבנות לעצמנו עולם רוחני עצמאי המסוגל לעמוד בכל אתגר וניסיון.
מושג הקנאות הראשון הוא זה המופנה כלפי עצמנו פנימה. אנו מתעקשים להיות קנאים לבחירות שלנו עצמנו. ברם, בזה לא די. עם כל כמה שהאדם חזק, עדיין יש לה לאווירה הציבורית השפעה, והדבר ניכר בייחוד ברגעי החולשה וגם על מערכת החיים המתמדת. על כן דרושה דרך נוספת, כזאת שתביא את הציבור החילוני להכיר במה שהם כרגע אינם מסוגלים כלל לתפוס. דבר זה לא נעשה בצעקות ובמחאות, לא בהפגנות או בכוחניות. אמנם קיימת אגדה מסוימת האומרת כי הדרך של חלק מקבוצות החרדים הפועלים בכוחניות ובהפגנות השיגה תוצאות באופן כזה או אחר, אולם אני כשלעצמי מתקשה מאוד לראות את אותן תוצאות. דוגמא לכך הם המאבקים נגד הפעלתו של איצטדיון טדי שכשלו, המחאות נגד ניתוחי מתים שממשיכים להתבצע וגם המחאה האחרונה כנגד חילול השבת בבירה שלא השיגה מאומה. הדרך היחידה שאני מכיר היא זו הארוכה שהיא קצרה. דרך של קנאות מתמדת הנובעת מכמיהה לכוחות חיוביים פנימיים שיעוררו את התודעה בעולם החילוני ביחס לכפיה שהוא עצמו גורם. רק מתוך מקום שכזה יהיה אפשר למצוא דרך שיהיה בה ניסיון של תיקון. דוגמה קטנה לדבר היא התמודדות עם חוסר צניעות במוסדות ציבוריים וממלכתיים באמצעות הסכמה על קוד לבוש או מדים, כפי שמקובל בעולם כולו. הסכמה על כך תפתור יותר בעיות מכל פעולות הקנאות הנעשות כיום נגד הפריצות המלבושית.
ההכרה כי רק פעולות שכאלה יוכלו לפתור בבוא היום את הבעיות הקיימות, היא גם אחת הסיבות מדוע הציבור הדתי-לאומי איננו שותף למאבקים שמוביל הציבורי החרדי בנושאים מסוימים, ואיננו מתייצב לצידו כתף אל כתף. אדגיש כי יש בדבר גם חולשה גדולה, ואסור להפוך רפיון לאידיאולוגיה. ברם, מעבר לטעות שבהירתמותנו למאבקים ציבוריים- מסוימים בלבד, חובה לומר כי בחלק מהמקרים אנו נמנעים מלקחת חלק במאבק בשל חוסר הסכמה עם הרעיון העומד בבסיסו לפיו ניתן להשיג הישגים באמצעות כפיית דעתי על האחר. סיבה נוספת להימנעותנו מלקיחת חלק במאבקים, כמו זה על נושא השבת, קשורה בתוצאות הדלות של המאבק, וכן באמונה כי קנאות בזמננו פירושה התעוררות פנימית של כוחות הטוב אצל האדם, ולא הניסיון לשנות את הזולת. אמנם גם לציבור הדתי-לאומי נושאים אחרים שאותם הוא מוביל ועליהם הוא נאבק כמו ארץ ישראל, צדק חברתי ורווחה, השבת מהפן החברתי שבה, נושא איכות הסביבה ועוד, ובאמת מציאות זו שבה כל ציבור מנסה לשנות לבדו את המציאות מובילה להצלחות דלות בלבד. אימוץ דרכי הקנאות המיוחדות לימינו, אלו הפנימיות, עשוי לשנות מציאות זו ברבות הימים.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
