משנה: "ומה לגבי הכפייה הדתית?" שואל הרב בני פרל, שחושב כי הניסיון של חוגים מסויימים לכפות את התורה גם על מי שלא מקיים אותה, הוא הגורם העיקרי לביזיונה של התורה בעידן הנוכחי. במצב כזה, לדעתו, אין שום משמעות למניעת תחבורה ציבורית בשבת למשל.
לפני כעשרים שנה קבלתי שיעור חשוב ממוסלמי מחמיר, איש חינוך ורוח. נסענו יחד ברכב מכיוון צפון לרעננה, ובדרך כך הוא אמר לי: "ממשכורתי במשרד החינוך מנכים כארבעים אחוז. ממכירת צמחי התבלין שאני מגדל בחממות שלי לוקחת המדינה כמעט חמישים אחוז. האמת היא שאין לי בעיה לשלם מיסים, שכן אני מקבל מערכת בריאות סבירה, בתי ספר שמאפשרים לילד שלי חינוך בסיסי וכן תשתיות חשובות כמו כבישים למשל. אבל לא יתכן שבתמורה למיסים שאני משלם יתנו לי משהו שלא אוכל להשתמש בו כי הוא פוגע בדת המוסלמית".
"למה כוונתך", שאלתי.
"ראה" הוא הרים את ידו והפנה את תשומת ליבי לפרסומת ענק שבה הופיעה אישה שלבושה היה לא צנוע באופן די קיצוני. "המדינה סוללת לי כביש, אבל בה בעת מכריחה אותי לראות דברים שאסורים על פי דת האסלאם".
בארגוני זכויות האדם נחשבת בעיית חופש הדת והחופש מדת כנושא מרתק וקשה מאוד להכרעה. לאחרונה התקיים דיון פנימי באגודה לזכויות האזרח בחובה שהחיל הרמטכ"ל על חיילים דתיים לשמוע שירת נשים. גורמים בתוך האגודה בקשו לפנות במחאה לרמטכ"ל על הפגיעה בחופש הדת, אולם במקביל עלתה שאלה חשובה נוספת: האם עצם ההימנעות של חיילים דתיים מלשמוע שירת נשים, אינה פוגענית באותה מידה כלפי נשים או לפחות כלפי הזמרת? יתר על כן, האם בחינה טהורה של הסוגיה לא תעלה שעצם האיסור לשמוע קול אישה הוא איסור הכופה על הנשים מעמד מפלה, ולעיתים אף הופך אותן מעצם הדיון לאובייקט מיני?
עמדתה של אחת מבכירות הצוות המקצועי הייתה שבאירועים בהם נוטלים חלק חיילים דתיים יש למנוע שירה בכלל, גם של נשים וגם של גברים וממילא לא תתקיים אפליה כל שהיא. דוגמא זו לפתרון הבעיה מצביעה על מורכבותה העצומה של הסוגיה. בעולם שבו מתקיימות נקודות מבט שונות, קשה להגיע להכרעה. אני כשלעצמי, כל כמה שניסיתי לשכנע את הדוברים כי מבחינת תפיסת העולם היהודית, האיסור לשמוע קול אישה נועד דווקא להגן על מעמדה, בדיוק באותו אופן שבו חוקים נגד הטרדה מינית עושים זאת, לא הצלחתי במשימתי. הכשלון האישי שלי גרם לי להבין כי קשה לשכנע אנשים בעלי ערכים שונים משלי בנכונותה של תפיסה הנובעת מקודקס תרבותי שונה משלהם.
יחד עם זאת, פתיחת חניון קרתא בשבת איננה קשורה לסוגיית הכפייה הדתית או החילונית. בארץ כולה, כמו גם בירושלים, ישנם כבר שנים רבות חניונים פתוחים בשבת ואף חיתול משומש לא הולשך על אף אחד בשל כך עד היום. הסערה התורנית ברחוב בר-אילן קשורה בעיקר בשבתות הקיץ הארוכות ובעניינים פנימיים אחרים. כל אלה גורמים ל"שמחה" התורנית שאינה תורנית כלל ועיקר.
יחד עם זאת הבעיה בעינה עומדת. המתח בין הרצון לשמור על מרחב שבו שורה אווירת שבת, לצורך להגן על זכותו של האדם לשמור שבת כראות עיניו הוא מתח חריף. לשם כך יש שכונות וישובים דתיים, אולם השימוש בפתרון ההסתגרות גובה מחיר משלו, ואת המחיר הזה משלם עם ישראל כולו, ולא פחות מכך הקהילה הדתית. הסתגרות יוצרת עיוותים מחשבתיים ותפיסות עולם שטחיות באופן מחריד.
דוגמא לכך היא הפסקת התחבורה הציבורית בשבת. השקט מהאוטובוסים והרכבות אולי יוצר אוירה שונה לחלוטין במרחב הציבורי, אולם היא פוגעת בשכבות החלשות ומפלה אותן, שכן מי שממונו בידו נוסע ברכב, בעוד העני נשאר בביתו.
ייתכן שהפתרונות נמצאים בהעמקת ההבנה כי קיום מצוות אותנטי יכול להתקיים רק בתנאי חופש מוחלט. כל כפייה, מכל סוג שהוא, מרוקנת לחלוטין את משמעות הקיום האמוני.
אמנם מצינו כי בית דין רשאי לכפות על קיום מצוות, אולם כפייה זו חלה על מי שלכתחילה קיבל עליו את מרותו של בית הדין. הדבר דומה לגביית מיסים על ידי המדינה. גביית מיסים איננה כפייה משום שחברה קבלה על עצמה לממן נושאים שונים. בדומה לכך, בית הדין יכול לכפות קיום מצוות על מי שמעוניין בחברה שומרת מצוות, וכידוע המצב הנוכחי השורר בארץ רחוק מלהיחשב כזה. דווקא משום שאין הסכמה כל-שהיא בעניין קיום מצוות במדינת ישראל, מסתבר שהדרך הטובה ביותר לבזות את התורה הוא הניסיון לכפות אותה.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בתל אביב וחבר הועד המנהל של האגודה לזכויות האזרח
