שמעון ולוי הם אחים אנרגטיים שיחד לא רואים ממטר. מה קורה כששניים מצאצאיהם, פנחס משבט לוי וזמרי בן סלוא משבט שמעון, עומדים זה מול זה? הרב איתמר אלדר
בתחילת פרשתנו, ישנה התייחסות למעשה הקנאות של פינחס המתואר בסוף הפרשה הקודמת. פנחס מתמלא ברוח קנאה לאחר שבני ישראל, מתפתים ונצמדים לעבודה זרה (בעל פעור) וזונים עם בנות מואב. ברגע דרמטי זה, פונה משה לשופטי ישראל ומבקש מהם לפגוע בכל הנצמדים לבעל פעור. והנה,לא די שצו משה איננו מקוים, אלא שברגע זה קם כנגדו נשיא בית אב השייך לשבט שמעון – זמרי בן סלוא, ולעיני בני ישראל ולעיניו של משה, כפי שהכתוב מדגיש, לוקח בחיקו מדינית ובכך מתריס כנגד משה, כנגד העם וראשיו במוכים אל מול הסיטואציה.
ברגע זה נוטל פינחס את שרביט ההנהגה, והורג בחרב את זמרי ואת המדיינית. אמנם התורה מספרת כי במעשהו זה עוצר פנחס את המגפה המשתוללת בעם בעקבות מעשי העבודה הזרה והזימה, אולם ברור גם כי המפגש בין פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן משבט לוי, לזמרי בן סלוא משבט שמעון, היה מפגש טעון ביותר.
אבותיהם של פינחס וזמרי, שמעון ולוי, ידועים לנו עוד מספר בראשית כשניים שהחיבור בינהם עלול להיות מסוכן מאוד.
העדות הראשונה לכך היא במעשה הקנאות של השניים באנשי שכם, לאחר שאחותם דינה נאנסה. לאחר שהשניים הונו את כל אנשי שכם מספרת התורה כך: "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית לד,כה).
תגובתו של יעקב למעשיהם של השניים איננה מאחרת לבוא. יעקב מאשים אותם בחוסר אחריות ובקנאות עיוורת, שהרי במעשיהם חשפו את משפחת יעקב כולה לסכנת נקמה גדולה מצד יושבי הארץ.
שמעון ולוי אינם נשארים חייבים והם עונים ליעקב, אולם במישור שונה לחלוטין, כזה שאיננו מתקשר כלל עם הטיעונים של יעקב: " ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותינו?!" בתשובה זו שמעון ולוי, למעשה אומרים ליעקב כי שיקולים פרגמאטיים או ריאליים כלל אינם מעניינים אותם.
לשמעון ולוי יש 'פתיל קצר' והוא בולט לעין גם במעשה מכירת יוסף ובעיקר ברצון הקמאי של האחים להרוג אותו. רש"י עומד על כך שעיקר המוטיבציה לכל הפעולות סביב מכירת יוסף באה מצד שמעון ולוי. ידוע כי ראובן ויהודה ניסו, כל אחד בדרכו הוא, להציל את יוסף. ממילא הבאים בתור בסדר האחים אחריהם הינם שמעון ולוי.
הדברים באים לידי ביטוי גם בדברי יעקב אבינו לשניים ערב פטירתו. יעקב הכיר היטב את בניו, והוא בא עמם חשבון ומנמק זאת היטב: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט,ה-ז)
יעקב מגלה את תכונת האש הבוערת אצל שמעון ולוי ובעיקר בעוצמה של אש זו כשהשניים מחוברים זה לזה – שמעון ולוי אחים. כשהם יחד אפם עז ועברתם קשה. אלו שני אנשים בעלי 'דם חם', קשוחים, שאינם 'רואים ממטר' כאשר הם רוצים להשיג משהו.
יעקב המודע לסכנה 'מעניש' אותם בעונש היחיד שהוא גם הדרך להתגונן מפני הסכנה הזו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". בני לוי ובני שמעון, אל להם לשבט יחדיו. לא אחד עם השני ואף לא כל אחד לכשעצמו. בעוד כל בני יעקב יזכו לנחלה שבטית בארץ ישראל, יעקב גוזר על שמעון ולוי תפוצה ופזורה בישראל ללא נחלה. ואכן גזירה זו נתקיימה.
שבט שמעון, קיבל נחלה בתוך שבט יהודה ובכך הפך בעצם לבן חסותו של שבט יהודה. כלומר: דרך היחידה לשמור על שמעון היא להניח אותו בתוך שבט גדול וחזק ממנו – שבט ההנהגה, שבט יהודה.
גם לשבט לוי אין חלק ונחלה בארץ, כפי שהכתוב אומר: "ד' הוא נחלתם". שבט לוי, כמי שנבחר לעבודת הקודש והמקדש, מפוזר בישראל וממילא אין לו נחלה כלל.
שני פתרונות לשני שבטים מסוכנים. האחד נמצא תחת חסותו של שבט חזק שישלוט וירדה בו בעת הצורך. לשני ייעוד מוגדר עם זיקה ושייכות אל המשכן – המקדש, על חשבון הנחלה וההתפתחות העצמית. הפיצול בין הפתרונות טמון בסיפור פינחס וזמרי שבפרשתנו.
האפיזודה המפגישה בין פנחס וזמרי היא הפעם הראשונה בה מופיעים השבטים שמעון ולוי, לא אחד לצד השני אלא אחד אל מול השני. מדובר במפגש בין שני כוחות של קנאה, של אנרגיה לוהטת. האחד מפנה אותה ליצריות, למרדנות בהנהגה ולעמידה איתנה אמול כל חוק וצו. האחר עושה שימוש בדיוק באותה אנרגיה, אולם בשביל לכלות את התופעה ולהשיב את הסדר לכנו. בכדי להגן על הצו האלקי ולמנוע אנדרלמוסיה.
הפיצול הזה, הוא גם זה שהביא לפיצול בפתרונות. את האנרגיה של שמעון שממנו יצא זמרי, אנרגיה שעלולה להיות תמיד מופנית כלפי הצד השלילי, יש לרסן באמצעות כח גדול של הנהגה- כוחו של יהודה.
לעומת זאת, את אנרגיית הקנאות של לוי שהאב לידי ביטוי בפינחס, מפנים למגמה חיובית, מתעלים ומכוונים למקומות של קודש. כמובן שגם בקודש אנרגיה זו נדרשת לשליטה גדולה, וזאת כדי שלא יווצר מצב שבו הגולם על יוצרו, ובשם הרצון להגן על הקודש ייעשו מעשים לא מוסריים.
כך או אחרת, בשני המקרים אין להותיר את העוצמה הזו על כנה באופן חופשי. היא מסוכנת מדי כשהיא אינה מרוסנת, אולם האופן בו יש להתמודד עם התופעה נגזר מהפוטנציאל המצוי בה.
פעמים רבות אנו פוגשים בחיינו אנשים בעלי עוצמות גדולות ולעתים אף מסוכנות. לעיתים אין ברירה אלא לרסן את העוצמות הללו ולבלום אותן בכדי שלא יזיקו. ועם זאת, ישנם מקרים בהם תיעול האנרגיה לאפיקים נכונים עשוי להביא למחוזות של פריחה ויצירה והוספת טוב בעולם. זהו כלל נכון גם בעולם החינוך. לעיתים התיקון הוא באמצעות שליטה, ולעיתים באמצעות הכוונה כמו אצל שבט לוי: "וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה ד' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם" (יהושע יג,לג)
הרב איתמר אלדר הוא ראש ביהמ"ד ל"תורה וחיים", מרצה במכללת אוהלו ומרבני 'צהר'
