עם ישראל, עומד להיכנס לארץ ישראל, ארץ מיושבת ומטופחת מכל הבחינות: מתשתיות ושירותים אזרחיים מתקדמים כמו בורות מים, דרך חקלאות מפותחת וכלה באדריכלות מתקדמת ואיכות חיים המתבטאים בבתים מלאים כל טוב. רבים מן ההישגים הללו, יוותרו גם לאחר שעם ישראל יכבוש את הארץ ויתיישב בה, וכל אלו יוגשו לו על 'מגש של כסף', ללא שטרח, שעמל, או שטיפח אותם.
בפרשה הקודמת התורה מלמדת את עם ישראל יסוד חשוב הנוגע לשפע זה, לפיו לפתחה של כל הנאה מהישגים שלא עמלת עבורם (הקוצר מתבואה שנזרעה בדמעתו של אחר, האוכל מסעודה שמישהו אחר טרח בהכנתה), רובץ חטא הסיאוב הבא לידי ביטוי בשכחת האל ובכפיות טובה: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ.וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (דברים ו,י-יב)
שכחת זיכרון יציאת מצרים ממנו התורה חוששת בפסוקים אלו, מסמל בכל התורה את הרגישות המוסרית – חברתית, את הדאגה לחלש ואת התפיסה הסוציאלית שהתורה מכוונת אליה.התורה דורשת לדאוג לגר, כיון שאף אנו היינו גרים בארץ מצרים; אל לנו להתעמר בעבדים שהרי אף אנו היינו עבדים במצרים; יש לתת מנוחה לעובדים שהרי אף אנו היינו זקוקים למנוחה במצרים וכו'. כל אלה הם ביטויים לזיכרון יציאת מצרים כעוגן מוסרי-חברתי לחברה הישראלית.
מכאן שמי שלא טעם את טעמו של עמל, כך חוששת התורה, עלול לאבד את העוגן המוסרי היסודי כל כך לתורת ישראל. הוא עלול ללקות בקהות חושים כלפי עובדיו, כלפי הנזקקים, כלפי החלשים, כלפי מי שלא הכל בא לו בקלות, ומפני כך מזהירה התורה בפרשת השבוע שלנו כשהיא מתארת את הארץ כך: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָך" (דברים ח,ט-י)
ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה אפשר לחצוב נחושת, הינה ארץ הזוקקת עמל ועבודה. ואכן הפסוקים מתארים את הישגיו של האדם כחלק מפירות עמלו. יכולתו הטכנולוגית, כישרונו היצירתי ונחישותו להוציא לחם מן הארץ, היא לא במסכנות ובחוסר אונים, אלא מתוך יכולתו לעמול ולהתמיד.
אולם גם כך, מתברר, ישנה סכנה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים…וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח,ט-יח)
העמל והבונה בעשר אצבעותיו, אמנם מכיר היטב את טעמה של העבודה, אולם גם כך עלול הוא ללקות בחטא הגאווה של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' שהרי "אינני זקוק לאיש". האדם עלול ללקות בתחושה כי הוא איננו תלוי בשום דבר. אני ואפסי עוד. ההכרה כי ד' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל, היא הממקמת את האדם במקום בריא, כשמחד הוא איננו חסר אונים ומסכן בבחינת "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". מאידך העמל מאפשר לו להכיר במגבלותיו ובכך שהוא זקוק לעזרה. שהרי ללא הוריו שגידלוהו וחנכוהו, ללא אשתו שעמדה לצידו בכל דרכיו, ללא חבריו שתמכו ואפשרו לו לצמוח ולגדול, ללא עובדיו המסורים, הנאמנים והחרוצים, ללא כל אותם אנשים טובים באמצע הדרך שעזרוהו (גם אם הוא עצמו לא תמיד היה מודע לעזרתם), ללא נוכחות אלוהיו אשר היה עמו – הוא לא היה יכול לעשות חיל.
ואתחנן ועקב הן שתי פרשות ובהן שתי אזהרות, שני תיאורים של הצלחה והישגיות. בכל אחד מהם, מורה לנו התורה כיצד להישמר מן החטא הרובץ דווקא לפתחה של ההצלחה, ומתוך כך להפוך את ההצלחה וההישג מאפיזודה רגעית שלאחריה תבוא ח"ו התרסקות (רוחנית או גשמית), לקניין עולם שיש בו עומק ויש בו אמת. הלוואי ונזכה.
הרב איתמר אלדר הוא ראש בימ"ד לחיים במדרשת הגולן ומרבני 'צהר'
בוקסה-
זכרון יציאת מצריים- הרב קוק טבע את הביטוי "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו" כסמל לנצחון רוח האדם על התפיסה המצרית הקדומה, שבה מלך הוא אל ועבד תמיד ישאר עבד. רוחו של האדם בן החורין חזקה מהם, טען הרב קוק. הידיעה בדבר האפשרות של שבירת מוטות העבדות ויציאה לחירות, סימלה את הרוח החופשית של האנושות שלא ניתן לכבול אותה, ושיוצאת כנגד הרוע של השעבוד וניצול של איש את רעהו. זיכרון יציאת מצרים בא גם להשריש בלב האנשים את הדאגה לחלשים, ואכן התורה מצווה לדאוג לא רק ליתום ולאלמנה אלא גם לגר ולאזרח הזר והתלוש, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", ויתרה מזאת התורה מצווה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", יש להכיר תודה למי שהיטיב לך והחזיק את קיומך בשנים קשות, גם אם הוא הרע לך.
