פס התפר בה אנו נמצאים כיום בין השנה אשר כלתה לבין זו אשר החלה מגיעה להשלמתה בשמחת תורה כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו שוב על אותה נקודה בגלגל הפרשות- זו אשר המפרידה בין סיומו של עוד מעגל של קריאת הפרשיות עם קריאת פרשת וזאת הברכה ותחילת מעגל חדש המתחילה עם קריאת פרשת בראשית. השלמת המעגל הישן ותחילת המעגל החדש של הפרשות יחד עם סוף השנה הקודמת ותחילת השנה הנוכחית ממחישה לנו לא רק את המציאות של חלוף הזמן אלא גם הערך שלו והחשיבות שלו בהתנהלות של החיים שלנו.
אם לא די בדף החדש שאנו פותחים בלוח החדש או בספר החדש בו אנו פותחים בסבב של פרשות השבוע בכדי לעורר את המודעות שלנו לחשיבות של הזמן, הרי שקריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות ממחישה לנו בצורה הכי חזקה והכי פואטית את המשמעות של הזמן בחיינו ואת מגוון החוויות והאתגרים המאפיינים והמגדירים את חיינו. כבר בתפחת המגילה מסב שלמה המלך את תשומת לבנו למהירות חלוף הזמן בחיינו. את הפסוק "הבל הבלים, הכל הבל" ניתן להבין לא כאמירה מדכאית על המשמעות של החיים כי אם אמירה מעוררת לגבי הזמניות של הדברים – החיים עוברים כמו הבל פיו של האדם הנעלם בשניות ספורות – והצורך לנצל את הזמן המועט אשר ניתן לנו בצורה הכי טובה, ערכית ומועילה. בפרק שלישי המתחיל עם המלים המפורסמות " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים," שלמה מלמד אותנו כי לא רק שהזמן כל העת חולף, אלא שאנו נדרשים למודעות כי בסופו של דבר, הכל זמני. אל לנו לשכוח כי גם אם טוב לנו היום, אין זה אומר כי כך יהיה גם ומחר. מאידך, גם אם אנו סובלים היום ניתן להחזיק בתקווה כי מחר יהיה לנו טוב.
המודעות לחלוף הזמן אמורה גם לעורר בנו רגישות לאופן שבו אנו מנצלים את הזמן שלנו, לכבוד שאנו מייחסים לזמן של אחרים וגם לרגישות של תזמון המעשים שלנו. קשה לעיתים להגיע לניצול נכון של הזמן. לעיתים יש תחושה כי אין לנו מספיק זמן ביממה על מנת להספיק את כל הדברים שאנו רוצים ולעיתים גם חולפים עלינו ימים שלמים ומותירים אותנו תחושה כי לא הספקנו כלום וכי התעסקנו רק בדברים טפלים. לעומת זאת, ישנם אנשים אשר מאד מקפידים על הזמן שלהם ואף קנאים לו, אולם לא תמיד חסים את הזמן של אחרים. הם מצפים כי אחרים יכבדו את הזמן היקר שלהם אולם לא מפריע להם לאחר לפגישות עם אנשים ןלגרום להם לחכות כאשר מטפילם בדברים החשובים להם.
אבל לא די ברגישות לחלוף הזמן, מיצול נכון של הזמן וכבוד לזמנם של אחרים. יש גם לשים לב לזמון של הדברי אותם אנחנו עושים.
פרשת וזאת הברכה לא רק שמבשרת את סוף המעגל של קריאת הפרשות אלא גם את סוף החיים של משה, סוף החשבון שהקב"ה עושה איתו – והחשבון (או את הברכה) שהוא עושה עם עם ישראל. הפרשה מסתיימת עם המילים: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" ועל זה אומרים מביא הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) בצורה קצת מפתיעה, "ולכל היד החזקה – תניא, בשעה שעלה משה למרום וקבל את הלוחות וישראל עשו את העגל, ביקש הקב"ה לקחתן מידו וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, לאח"כ אמר הקב"ה, יהא שלמא על ידא דגברת מינאי, הוא שהכתוב משבחו ואומר, ולכל היד החזקה." ככל הנראה במעמד הר סיני הבין משה כי דווקא באותו רגע חשוב שהוא יעשה מעשה וכי לא שלא ניתן לדחותו למועד אחר אלא גם אי אפשר להתעלם מההזדמנות. על כך מאיר בעל ה"תורה תמימה": "ואע"פ שהסכים הקב"ה על ידו בזה…אך קודם שהסכים היה צריך, למען עשות מעשה זו מדעת עצמו, אומץ רוח גדול ואביר." כלומר, באותו רגע משה הבין כי אין הוא צריך להמתין עד לקבלת הנחיה אלא שעליו לנצל את הזמן, המומנטום והדרמה. מעניין הוא שמכל מעשיו ותולדותיו של משה – אחת מהדמויות עליה התורה מגלה לנו הכי הרבה ואשר על שמו נקראת כל התורה – דווקא החלטה של רגע אשר בשעתו נראתה אולי פזיזה היא אשר הופכת ליהלום שבכתר על וזאת על אף הבכייה לדורות אשר נבעה מהמעשה של שבירת הלוחות.
מעניין ומלמד כי משני עברי התפר של תחילת מעגל קריאת הפרשות וסופו ישנה התייסות לזמן. בספר בראשית התורה מתחילה עם בריאת הזמן כדבריו של הרמב"ן על הפסוק "ויקרא אלהים לאור יום" – "יאמר כי נברא הזמן…" ואילו התורה מסתיימת בשבחו של משה אשר הבין את החשיבות של התיזמון, כלומר לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון – שני דברים שלא תמיד פשוטים לעשות.
