משנה: במדדים בהם נבחנת מערכת החינוך יש בעיקר מספרים, וכמעט ואין יחס להטמעת ערכים ולמידות. האם זה נכון? רעות גיאת חושבת כי הצורה שבה התלמידים יבחרו להעביר את חופשת הקיץ הקרובה כבר תענה את התשובה.
מסופר על הרב שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, שנשאל ע"י תלמידיו מדוע בחר בפסוק "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" כפסוק שייחקק בראש בניין הישיבה. ענה להם כך: לכאורה יש סתירה בפסוק, היה צריך להיות כתוב: בואו בנים שמעו לי, ולא לכו בנים, שהרי אם ילכו כיצד ישמעו לי? ופירש הרב את דבריו שהצלחתו של החינוך בבית המדרש, נבחנת מרגע יציאת התלמיד החוצה מכותלי הישיבה. אם בעזבו את ספסלי הישיבה ממשיך הוא לנהוג לפי אורחות החיים ודרך האמונה שרכש, אזי בידוע שהחינוך שקיבל הוטמע בו, והוא ילך לאורו גם בהמשך חייו.
כשאנו באים לבחון סוגיה זו במערכת החינוך העל יסודית, בתיכונים, באולפנות ובישיבות, עולות מס' נקודות שראוי לבחון:
מערכת החינוך בוחנת היום את ההצלחות של המוסדות במשקפיים הישגיים כגון: זכאות לבגרות, מס' תעודות ההצטיינות וכד'. היא לא מודדת את המפעל החינוכי מצד הפעילויות חינוכיות, הטמעת ערכים, מסלולי הבוגרים ועוד. עמדה זו משדרת כי הדבר החשוב באמת הוא ההישגים הלימודים, כשהתכנים הערכיים בהעדפה משנית.
האמת היא שאין צורך לחכות לשנים שאחרי היציאה מבית החינוך כדי לבחון את שאלת ה "לכו בנים שמעו לי..". אנו עומדים ערב היציאה לחופש הגדול, והשאלות צפות ועולות מאליהן: כיצד בוחרים תלמידנו להעביר את הזמן החופשי שלהם? מה מקום בית הספר בבחירות שנלקחות בעניין זה? האם תפקידו של המוסד החינוכי לתת מענה גם לימי החופשה (רעיון שעולה בימים אלו בחמ"ד תחת הכותרת: "חמ"ד של קיץ")? מה מקומם של ההורים בתוך המערכת החינוכית העוטפת את הנער/ה? האם נכון יהיה לומר שבית הספר לוקח אחריות על השעות/ ימים שבו הוא פועל, ואילו תפקיד הבית הוא לכסות את הזמנים בהם אין המוסד החינוכי פעיל? אם לא זו החלוקה, אז מה הם יחסי הגומלין הנכונים בין הבית לבית הספר?
בעיני חוט אחד שזור בכל הנקודות שהועלו כאן והוא המשכו של הפסוק בו פתחתי את המאמר: "יִרְאַת ה', אֲלַמֶּדְכֶם. מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב… סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ." (תהילים לד')
מדוע דוד המלך לא בקש ללמד את הבנים תורה אלא דווקא "יראת ה'"? הסיבה לכך היא משום שיש משהוא שהוא מעבר לרכישת הידע בתחומים השונים, מהלך מוביל, מסגרת עוטפת, המתבטאים באותה "יראת ה'" שמי שלומד ומקיים אותה, פתוחה בפניו הדרך ללמוד את כל התורות והחוקים.
רוצה לומר: כי גם אם יהיה מי שידע הכול: מתמטיקה, היסטוריה, אזרחות, ספרות ואפילו תנ"ך, אך לא תהיה בו יראת ה', הרי שידע זה לא יעמוד לו ולא יעניק לו את אותה מעטפת הנותנת לדברים את מקומם הנכון והראוי ביום בו הוא ייצא מהמסגרת. הוא אולי יצא מצוייד בכל הדרוש בכדי להצליח בחיים, אולם בבואו לקבל החלטות ולבנות את חייו יחסר לו בסיס איתן ומשמעותי. אין ספק שמקומו של בית הספר הוא לא רק ברכישת ידע בתחומי הדעת השונים, אלא לא פחות מכך ביצירת עולם ערכים מבוסס ויציב, אשר מתוכו התלמיד בונה את עולמו הערכי- אמוני, גם לאחר עזיבתו את המוסד החינוכי, בין אם מדובר בחופש ובין אם מדובר לחיים האזרחיים שאחרי. מתוך כך יובן, שיש צורך לשים את הבחינה הערכית על סדר היום הציבורי, בבואנו לבחון את בתי הספר, ולא רק את המדדים הלימודיים, ויפה שעה אחת קודם.
כאן אבקש להדגיש נקודה שלצערי רבים וטובים נמנעים מלעסוק בה והיא הצורך במסגרת, כללים ונהלים ברורים או במילה אחת פחות פופולארית משמעת! אנו נוטים לראות בהקפדה על כללים ונהלים דבר שעבר מהעולם ועשוי לפגוע בחינוך, זאת כיוון שאנו רוצים שילדנו יתחנכו מתוך הבנה והפנמה, ורואים בהטלת ענישה או בעמידה על כללים דבר מרחיק. האמת איננה כזו. למשמעת ישנה משמעות חשובה בחינוך – היא נותנת את המסגרת שבתוכה ניתן ונכון לפעול, וזאת על מנת שיהיה לידע הנרכש ולחינוך משמעות בפועל. ללא משמעת וכללים ברורים החופש נתפס כהתפרקות מכל ערך. בקיומה של מסגרת בעלת משמעת וכללים – גם החופש נישאר במסגרת ובגבולות ברורים.
נקודה זו מתחברת גם לסוגיית השותפות בין הבית לבית הספר. בסוגיה זו ניתן לראות שינוי בשנים האחרונות. בעוד שהדורות הקודמים הרבו לשלוח את הבנים והבנות לאולפנות וישיבות עם פנימייה ממנה חוזרים אחת לכמה שבועות הביתה, צצים בשנים האחרונות מוסדות חינוך תורניים שאינם פנימיתיים, אשר רואים ערך חשוב בחזרתם של הבנים והבנות הביתה בסופו של יום. גם הפנימיות מאפשרות כיום הרבה יותר הזדמנויות לחזרה הביתה. הסתכלות זו רואה את השיתוף בין הבית למוסד החינוכי כערך ממעלה ראשונה, ומבינה שרק בשילוב כוחות בין הגורמים הללו, כלומר בשפה משותפת בין הבית לבין המוסד החינוכי, ניתן למזער את הפער שעשוי להיווצר בצאתו של ילד מהעולם החינוכי אל העיר המשפחה והקהילה!
יש מקום להרחיב בכל הנק' שהעלנו כאן ובכל זאת בגלל קוצר היריעה נסיים במילים: "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" פסוק אחד, הדרכה אחת וארבעה פעלים: סור, עשה, בקש, רדוף – אם רוצים אנו להצליח במלאכת החינוך כהורים וכמורים עלינו לשנן זאת לעצמנו כל יום, לא מספיק לרצות ולהאמין צריך לפעול: בעשייה, בבקשה, ואפילו ברדיפה ממש, עד אשר נשיג את המטרות הגדולות הניצבות לפתחנו.
רעות גיאת היא מנהלת אולפנית "ישורון" בפתח תקווה
