משנה: ההורים הם החלק החשוב ביותר בתהליך החינוכי, אולם בפועל רובם לא לוקחים אחריות אמיתית ולא מגלים שותפות. למה זה קורה, מה עושים עם זה ואיך מתקנים מכאן ולהבא?
שותפים רבים ישנם בתהליך החינוך, אולם השותפים העיקריים הם ההורים, המחנכים והמתחנכים, כשים היו, נשארו ויישארו הגורם העיקרי והבסיסי בחינוך ובמתן הדוגמא האישית.
בפועל,במציאות ימינו,ההורים מופיעים בתהליך החינוכי בעיקר כ"שוטרי עזר" למורים ולא כשותפים בעלי אחריות. המעורבות של רוב ההורים היא טכנית בעיקרה. הם בודקים ציונים, מדרבנים להכין שיעורי בית, מאיימים, מעודדים, מענישים וכו', אולם הם לא באמת שותפים בתהליך החינוך עצמו.
רוב ההורים שקועים בדאגות היום-יום: עבודה, פרנסה, הישרדות, בריאות, עומס, לחץ, חוסר זמן וכו'. במילים אחרות: ההורים נמצאים במרוץ החיים תוך עיסוק בטפל ולא בעיקר. את האחריות על החינוך ועל שלום ילדיהם הם מטילים על מערכת החינוך ועל המורים בפרט.
המורה מצידו לכוד גם כן באותו מרוץ חיים. הוא כפוף למערכת שלא תמיד מתגמלת אותו כראוי, גם לו יש חיים אחרים, יש לו בעיות בכיתה ומחוצה לה, בעיות משמעת, עומס וכו'.
מכאן שכאשר אדם בוחר במקצוע החינוך עליו לשאול את עצמו מהי הוראה בעיניו? כלומר: על המחנך לחנך ראשית את עצמו ורק לאחר מכן את הילדים, ואותו הכלל נכון גם לגבי ההורים (קודם גדל את עצמך ורק לאחר מכן גדל ילדים).
אין לחנך לדבר שבו אינך מהווה דוגמא אישית. על המורה לעמוד תמיד על המשמר. עליו להיות ערני ודרוך למחשבותיו, רגשותיו, ההתניות מכוחן הוא פועל והתגובות שלו. ערנות שכזו עתידה להצמיח תבונה ובסופו של דבר מחנך.למרבה הצער כיום רוב המורים מחנכים מתוך פחדים הנובעים מתוך שאיפה להצלחה והישגים.
חינוך אמיתי מצריך שיתוף פעולה בין הורים ומחנכים, כבוד הדדי, טוהר מידות ועוד. כל אלה הם רקע הכרחי לחינוך טוב.
תפקידם של ההורים דומה מאוד, מבחינה זו, לתפקיד המורים, והוא לחנך את עצמם. על ההורים לשאוף ליגיעה עצמית מתמדת בכיוונים של התפתחות, התבוננות פנימית ורוחנית, עבודת מידות, דוגמא אישית ואחריות. בנוסף לכך ראוי לברר ולבחור את דרך החינוך הראויה בעיניהם ומחנכים שהם סומכים עליהם הבאים ופועלים בתוך סביבה ותרבות נקיים המתאימים לילדם. תפקידם לא מסתיים כאן אלא עליהם להוסיף ולהיות מעורבים כל העת בדרך החינוך שבחרו ובכך לגלות אחריות. על ההורים לבוא לידי רצון משותף עם המחנכים, לקחת אחריות מלאה ומשותפת שבאה לידי ביטוי בהתעניינות אמתית ואכפתית ומציאת פתרונות לבעיות כשנוצרות כאלה.
החינוך מבחינה זו דומה לגשם הגורם לצמחים לצמוח. ניתן היה לחשוב שכל כוח הגדילה והצמיחה תלוי בגשם, אולם לא היא. הפוטנציאל הגדילה גלום בצמח, אולם הוא מתבטא רק כאשר הגשם מגיע.
החינוך מאפשר לילד לגדול, הוא מעניק לו אפשרות לממש את הכוחות הגלומים בו. אולם בכדי שדבר זה יתרחש יש צורך בתנאי גידול נאותים, בסביבה טובה, בבית יציב, פורה, מכיל ותומך. המחנך והמערכת החינוכית הם רק "הגשם", השלב הבא שיוציא לאור את הפוטנציאל הגלום בילד.
עליזה בן דוד היא מטפלת ומנחת קבוצות וסדנאות. חדש! תוכנית עם עליזה בן דוד במרכז "אשירה" בת"א. פרטים נוספים באתר: www.mercava.net
