משנה: איזו תשובה עושים מי שמכווינים אחרים ברכי התשובה? הרב רונן נויבירט כותב על התשובה האישית שלו ושל רבנים אחרים. תשובה על קיבעון, על חוסר סבלנות ואיבוד הקשב והעדפה חברתית שלא תמיד קשורה לנושא.
"אמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד:).
בראשית דברי ברצוני להדגיש כי אין בדברים שיובאו לעיל ביקורת ולו על רב אחד בישראל. הדברים אמורים על עצמי בלבד. בנוהג שבעולם, לכשנשאל רב – "מהי תשובתך?", יגיב הרב באופן אינסטינקטיבי "מהי שאלתך?". בעולם של גמרא והלכה, שאלות ותשובות, שקלא ותריא והוויות אביי ורבא, התשובה בה עסוקים, אנו הרבנים, הינה תשובה לשאלותיהם של אחרים ולא תשובה של "בעלי תשובה" – תשובה לשאלותינו על עצמנו. אולי לזאת כיוון רבי אבהו ברמזו לחסרון של הצדיקים הגמורים, אשר בשל תחושתם שהם גמורים ומצויים בשיא הפירמידה הרוחנית, אין בהם דחף פנימי להתקדם, דחף אשר הוא יסוד התשובה וההשתלמות של האדם. פעמים רבות נמצאים אנו בגדר ההלכתי של "איידי דטריד למפלט לא בלע" (מרוב שטרוד בפליטה לא בולע, בדיני כלים). אנו עסוקים כל כך בעסקי ציבור באמונה ובעשייה רוחנית וחברתית, עד שלא נותר בנו הכח והפניות, לקבל, להתמלא ולהתחדש.
דווקא בשל עובדה זו, מחובתנו להתעסק ב"תשובת הרבנים", ולבחון את עצמנו בכל שנה ושנה, במה טעינו? מה יכולנו לעשות טוב יותר? מה צריכים היינו לעשות ונתעצלנו? האם ראויים אנו?
דומני שנוכל ללמוד מוסר גדול מדבריו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ.). מהו ההבדל שבין הקנה והארז עליהם מדבר רבי אלעזר? מסביר המהר"ל, כי קנה שהשלים את רוב גידולו, ככל שגדל יותר, כך מתכופף הוא יותר כלפי האדמה. לעומת זאת ארז שהשלים את רוב גידולו, ככל שגדל יותר כך מתרחק ומתנתק הוא מהאדמה. אדם צריך לשאוף לגדול בתורה ובחכמה על מנת לחזק את יכולתו להתכופף ולשוב אל המציאות, להתמודד עם השגרה, כקנה הכפוף אל האדמה. אם האדם תלוש מן המציאות ואינו מודע למכלול ההשלכות המעשיות של בחירותיו, משמע שעדיין צריך הוא לצמוח ולהבשיל, ובלשונו: "ועל זה אמר שהתלמיד החכם אשר עלה למעלת התורה יהיה רך כמו קנה כי הקנה כאשר עולה מעלה כל עוד שעלה כופף ראשו, וזהו בשביל שהוא רך כופף את קומתו, והארז הוא הפך זה מפני שהוא קשה כל עוד שהוא מתעלה הוא זקוף ואינו כפוף" (נתיבות עולם ב, נתיב הענוה, ז).
דבריו החדים של המהר"ל עשויים להאיר לנו נתיבה באשר ל"תשובת הרבנים". לפרקים, נוהגים אנו כארזים, מבלי יכולת לאמץ את תכונת הגמישות של הקנה. הדבר עשוי לבא לידי ביטוי ברובד האישי, ברובד הקהילתי , ברובד החברתי וברובד הלאומי.
פעמים רבות, נותנים אנו שירות אישי לחברי הקהילה בייעוץ והכוונה, בתחום הרוחני, החינוכי , המשפחתי וכדומה. אלא שמרוב בטחון עצמי, ידע ונסיון, ממהרים ונמהרים אנו לתת תשובות עוד בטרם סיימנו להקשיב. לעיתים מרוב עיסוקינו ו"רום מעלתנו" כבר איבדנו את סבלנותנו ואת יכולת הקשב והריכוז שלנו. אנו מצויים לנו בפסגת "הארז" ואיננו מסוגלים לכופף עצמינו ולהכנס לנעליו של העומד מולנו, להקשיב לו בריכוז ולתת לו את החום הנדרש ואת מלוא תשומת הלב . חסרים אנו מעט קורטוב מענוותנותו של הלל אשר שם את עצמו בצד ופיתח יכולת קשב מיוחדת אשר אפשרה לו להכנס לנעליו של האחר, וכמשנתו בפרקי אבות – ראשית "אוהב את הבריות" ורק לאחר מכן – "מקרבן לתורה". פיתוח יכולת ההקשבה, נתינת תשומת הלב האישית, והיחס החם הינו תחום התשובה הראשון אשר בו עלינו לשפר מעשינו, במסגרת "תשובת הרבנים".
גם במישור הקהילתי, חוטאים אנו ב"חטא הארז". פעמים רבות, החזון שלנו לקהילה נהיר לנו כל כך, עד שאין אנו מסוגלים להקשיב לקולות שונים ולכיוונים אחרים. קשה לנו לקבל ביקורת על הנהגותינו ומנהיגותינו. קשה לנו לשמוע על דברים שאנו רוצים להשיג אך אינם ברי השגה בשלב זה, או לחילופין על דברים אשר אינם בסדרי העדיפות שלנו אע"פ שחשובים הם מאוד לקהילתנו. פתיחות, הקשבה והרבה ענווה, יעזרו לנו להתכופף ולהתרכך כקנה, להבין טוב יותר את צרכי הציבור אותו מנסים אנו לשרת באמונה, ולדעת שלא כל האמת איתנו.
ברובד החברתי, עלינו לעשות תיקון גדול אף יותר. באופן טבעי, קל לנו להתחבר לאנשי המעלה, הן ברוח והן בחומר. כאשר מתבוננים אנו מגובה "פסגת הארז", רואים אנו פעמים רבות את ראשיהם של הגבוהים בתורה, בעשייה ובמעמד, אך נסתרים מאיתנו השקטים יותר, הצנועים יותר, אלו אשר אינם במרכז הזרקורים של הקהילה. פעמים שאף איננו יודעים את שמם, את מקצועם ובודאי לא את נפשם. האם יכולים אנו לתת יחס שווה לכל בריה? האם יכולים אנו לתעדף גם את אלו שמעמדם החברתי נמוך יותר לכאורה? האם יש בנו הכח למצוא את הפוטנציאל הגלום בנפשו של כל אחד ואחד, לרוממו ולהעצימו? האם מסוגלים אנו להתנהל ולהנהיג באופן שוויוני וכך למנוע את הימצאותן של מעמדות וקליקות בתוך הקהילה? ככל שנאמץ יותר את תכונת "הקנה", נוכל להתכופף ולראות גם את אלו שמסתירים אותם האחרים, וכך יעלה בידינו לשפר את תפקודינו כמנהיגים, בבחינת יהושע בן נון – " מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
לבסוף עלינו לבדוק את עצמנו ברובד הלאומי. עם ישראל שרוי היום במצב של צמאון, וכפי שאומר הנביא עמוס (ח' י"א-י"ג): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ – לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ: בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא". אנשים רבים, בחורות ובחורים, זקנים ונערים מחפשים רוח, עומק ועוצמה פנימית. כל השרוי במלאכת הקודש בעבודה עם הציבור הכללי, חש את דברי הנביא באופן החד והמוחשי ביותר. ומה איתנו הרבנים? האם ירדנו מפסגת הארז לבדוק את מצבם של "קני הסוף" המצויים ברחובות העיר ומחפשים מעט רוח אשר תניע אותם אל עבר רבונו של עולם? מה עשינו בכדי לקרבם לתוך קהילתנו? האם יצאנו מפתחה של מערתנו אל העם היושב בציון או שמא נוח היה לנו להסתגר בצל גפנינו, תאנתנו וקורות בתינו המוגנים בפני ההשפעה החיצונית? האין אנו חוטאים בחטאם של הסנהדרין בתקופת השופטים, אשר לא השקיעו את מרצם בקירוב כלל העם לערכי התורה וכפי שתארו חז"ל במדרש (תנא דבי אליהו רבה פרשה יב): "שמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם…הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, ואומר "שלום עליך נפשי", כדי שלא להרבות את הטורח, …וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין… נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אילו? אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן".
אכן, עושים אנו את מיטב מאמצינו כדי לשרת את הציבור. תפקיד הרבנות, דורש הקרבה ומסירות נפש. ברם, אין בכך בכדי לפטור אותנו מתהליך של תשובה ושיפור מעשינו. דרך ארוכה עוד לפנינו במסילה העולה בית אל. אולי בזכות תשובה זו נזכה גם אנו הרבנים להיות עולים במעלותיהם של בעלי התשובה, וכפי שכותב הרב קוק: "…מדה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה, והיא התשובה הגמורה שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה" (אורות התשובה י"ד א').
הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת 'אהל ארי' ברעננה ומנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני 'צהר'
