משנה: למעלה מ- 10,000 שעות לימוד עובר תלמיד ממוצע במוסדות הציונות הדתית, מהגן ועד סוף התיכון. הרב אלישע אבינר תוהה האם התוצרים הנוכחיים של מערכת החינוך מצדיקים את גודל ההשקעה והנטל הכספי על ההורים ובעיקר במי האשם ועל מי מוטלת חובת התשובה.
לדרוש ממורים לעשות תשובה??? לכאורה, לא יעלה על הדעת! הרי המחנכים משקיעים את כל כוחם ומרצם בחינוך ילדינו – "נותנים את כל הנשמה". אשר על כן, לכאורה הם האחרונים שיש לבקש מהם לבדוק כיצד והאם הם צריכים לחזור בתשובה על פעילותם החינוכית. עשייתם היא ברוכה. היא כולה טוב. אם בכל זאת הם נוחלים, פה ושם, כישלונות חינוכיים, אין להאשים אותם שהרי לא הכל בידם. תלמיד איננו פלסטלינה שהמורה יכול לעצב כרצונו. אם התלמיד מסרב להתחנך, גם הטוב שבמורים ייכשל.
ואמנם בדברי חז"ל פזורים מאמרים רבים המשבחים את המלמדים ואת מסירותם, ומתארים את שכרם בעולם הזה ובעולם הבא. זהו תוכנם של רוב מוחלט של מאמרי חז"ל המוקדשים לדמותו של המורה.
אולם מצינו בחז"ל גם מאמרים אחרים. אמנם מדובר במיעוט, אולם מיעוט זה בא לחדד את כובד האחריות החינוכית הרובצת על שכמם של מורים. אחד מאותן אמירות הוא ביטוי חריף המופיע בגמרא בחז"ל (ב"ב כא ב) המתייחס למורה המועל בתפקידו: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ההקשר בגמרא הוא סיפור על מלמד ששיבש את הניקוד של הפסוק "תמחה את זכר עמלק" בפני תלמידיו. במקום לנקד "תמחה את זכֶר עמלק" הוא ניקד "תמחה את זָכָר עמלק", וכך גם הורה לתלמידיו (שיש למחות רק את הזכרים אבל לא את הנקבות), ועליו אמרו "ארור עושה מלאכת ה' רמייה". מכאן שהשוו חז"ל את מלאכתו של המורה ל"מלאכת ה'". במילים אחרות: הוראה זה לא "עוד מקצוע", אלא עיסוק שהנוטל אותו על עצמו צריך לקחת בחשבון כי ידקדקו עמו כחוט השערה. במקצועות אחרים אולי ניתן לגלות סלחנות כלפי רשלנות "קלה", אבל לא כן בתחום החינוך. כאן כל טעות חינוכית היא הרת אסון.
חז"ל מגדירים נזק חינוכי כ"נזקא דלא הדר" (ב"ב שם), כלומר, נזק בלתי הפיך. לכאורה מדוע בלתי הפיך? יש מן הראשונים שהסבירו את ההגדרה בכך ששיבוש המוטמע בגיל צעיר איננו יוצא לעולם. אחרים הסבירו כי אין תחליף לזמן שהלך לאיבוד ובוזבז לריק. לזמן אין תמורה.
זאת ועוד: דור העתיד מסור בידיהם של המורים. הם אחראים לחינוכם של נפשות רכות וכל חריטה בהן מעצבת את אישיותם. חריטה לא נכונה היא שריטה שעלולה חלילה ברבות הימים להפוך לצלקת כואבת.
מכאן שמושג התשובה שייך מאוד אצל מורים ומחנכים. כל מורה ובמיוחד מחנך, נדרש לבחון מחדש בכל שנה את עשייתו החינוכית בשנה החולפת ובכלל. הוא איננו יכול להסתפק בניסיונו החינוכי העשיר והמצטבר בכדי לפטור את עצמו מבחינה זו. הוא איננו יכול לנוח על זרי הדפנה של הצלחותיו משנים קודמות. החינוך הוא פעולה מתמדת וכזוהי גם התשובה.
ומהי בעצם התשובה, ובפרט תשובה מתמדת? ובכן, תשובה היא התחדשות, ואילו היפוכה של התשובה היא העמידה במקום, העקשנות והקיבעון. כך גם לימדנו מרן הראי"ה קוק זצ"ל: "העקשנות לעמוד תמיד בדעה אחת ולהיתמך בה בחבלי החטאת שנעשו למנהג, בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדוּת קשה, שאינה מניחה את אור החירוּת של התשובה להאיר בעוצם חילה. כי התשובה היא שואפת לחופש מקורי אמיתי שהוא החופש האלוהי שאין עמו שום עבדוּת". האיומים היותר מצויים ומשפיעים על תפקודם של אנשי חינוך הם השחיקה, עייפות החומר, העמידה במקום, העקשנות. חוסר היכולת להתחדש, להתרענן, להתגמש.
אם בחיים האישיים, התחדשות היא מעלה גדולה, הרי שבחינוך היא חובה של ממש. לא הרי תלמיד של הדור הקודם כתלמיד של דורנו. קצב השתנות הדורות רק הולך ומתקצר משנה לשנה, ומשמעות הדבר היא שלעיתים פער של שנים בודדות כבר מצריך שינוי מהותי בדרך החינוך, בכדי שזו תתאים לעולמם הפנימי של התלמידים החדשים. שינוי זה נצרך מאחר וצרכיהם הנפשיים של התלמידים בדור הנוכחי הם אחרים לחלוטין מאלו של לפני עשר שנים, ולכן גם הדרך לגעת בתלמידים מתחלפת. יש דור שמחנך מוצלח הוא זה שקורא "אחרי", מסתער על אתגרים חדשים ומוביל אחריו את תלמידיו. ויש דור שמחנך מוצלח הוא זה שמקשיב, מאזין, מתייחס לתלמידיו, מעודד את נטיותיהם הטובות ומעצים את נקודות החוזק שלהם. יש דור של אידיאלים כלליים, ויש דור של חוויות ורגשות. אולם כך או אחרת, מחנך שאיננו ער לשינויים וממשיך להפטיר כדאשתקד, מחמיץ את ההזדמנות להשפיע לטובה על תלמידיו.
במרבית בתי הספר היסודיים, וכמעט בכל התיכונים בזרם הממ"ד, לא מסתפקים כיום במינימום ומוסיפים בדרכים שונות שעות לימוד בעיקר בתחום לימודי קודש. תוספות אלה מהוות נטל כלכלי על ההורים; נטל שלעיתים הוא קשה מנשוא. יחד עם זאת מאחר ואצל רובנו החינוך הוא מעל לכל, וגם ההורים מבינים זאת, יוצא כי רוב רובם של תלמידי ישראל בזרם הממ"ד שוהים במסגרות החינוכיות, מהגן עד לסיום התיכון, במשך למעלה מעשרת אלפים שעות. זהו נתון מדהים ולאו מילתא זוטרתא!
דווקא משום כך, זועקת השאלה לשמים: האומנם התוצר החינוכי הסופי שהורגלנו לראות מצדיק את גודל ההשקעה? או בכיוון הפוך: האם השקעה כל-כך גדולה לא הייתה אמורה להניב יבול חינוכי רב ומשובח יותר? האם זהו המקסימום שניתן להפיק בתנאים העכשוויים? ולצד הזעקה הגדולה, אי אפשר שלא להמשיך ולשאול, אבל בקול כמעט חרישי: "מי אשם?". האם האשם הוא במורים ה"עושים מלאכתם רמייה"? האם האשם הוא בשיטת החינוך שאיננה מתחדשת והפכה למיושנת ולא מתאימה? האם האשם הוא בהורים ובאווירה בבית שמצליחה למסמס ולבטל את כל ההשקעה הברוכה של מערכת החינוך? במילים אחרות: מי כאן צריך לחזור בתשובה?
את ריטואל גלגול האשמה תאר כבר הרב קוק זצ"ל במאמרו המפורסם "מסע המחנות", שם הוא מראה כיצד כל קבוצה מגלגלת את חובת החזרה בתשובה על הקבוצות האחרות: "התשובה היא עבורם, לא עבורנו". וכך מונחת התשובה כאבן שאין לה הופכין, למרות שמצד האמת היא "התשובה" היא עבור כולנו, בפרט בתחום כמו חינוך. התשובה מופנית אל כולנו: הורים, מעצבי מערכת החינוך, מחנכים ומורים. כל אחד נקרא לתשובה חינוכית, להתחדשות, לרענון, לעיון נוסף על אתגרי החינוך של דורנו, ולשכלל את הכלים והדרכים כיצד להשיג את המטרה הנעלה של חינוך משמעותי. תש"ע – תהא שנת עלייה/עשייה/עבודה חינוכית.
הרב אלישע אבינר הוא ר"מ בישיבת ההסדר במעלה אדומים וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
