נח הוא אחת הדמויות היחידות בתנ"ך שעליהן נאמר כי היה צדיק , ליתר דיוק פעמים נאמר על נח שהיה צדיק פעם אחת על ידי התורה ופעם שניה על ידי הקב"ה בעצמו " כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". אולם למרות תיאורים אלו לא נמנעו חז"ל גם מלמתוח ביקורת על נח: " יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י)
מדוע יש מרבותינו הדורשים את נח לגנאי ? וכי האישור של התורה ושל הקב"ה בעצמו לא מספיקים? מדוע חז"ל מתעקשים למצוא פגמים בנח כשהוא מקבל "חותמת כשרות" מריבון כל העולמים?
חז"ל במדרש תנחומא מונים את נח כאחד משלושה אנשים אשר ראו עולם בנוי וחרב ובנוי יחד עם ודניאל ואיוב. על נח הוטלה משימה ראשונה בחשיבותה והיא לשקם את העולם. תפקידו זה מקביל בחשיבותו במידה רבה לתפקיד שהוטל על האדם הראשון. ואכן קיימות הקבלות רבות בין יציאתו של נח מן התיבה לאדם הראשון לאחר בריאתו, ונדגים את הדבר בעזרת שלוש דוגמאות:
בזמן שהותם בתיבה נאסרו על נח ומשפחתו יחסי אישות. כך גם מפרש רש"י: "ויבא נח ובניו ואישתו ונשי בניו איתו אל התיבה – האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המיטה מפני שהעולם כולו שרוי בצער".
אולם כאשר ה' מצווה על נח לצאת מהתיבה הוא אומר לו בזו הלשון: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" ורש"י מעיר מיד: "כאן התיר להם תשמיש המיטה" – מתוך כוונה שיממשו את ברכת ה' "פרו ורבו ומלאו את הארץ" . אולם בפועל אנו קוראים: "וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ". נח יוצא עם בניו בנפרד מהנשים שיוצאות גם הן בנפרד, כאילו מתריס כלפי שמיא ואומר: אינני יכול, אינני מסוגל לברוא חיים חדשים שכן מי יודע מה ילד יום ומה יעלה בגורלם.
הדוגמא השנייה קשורה לשתיקתו של נח שזועקת מהכתובים לארוך כל סיפור המבול. כבר עמדו פרשנים רבים על שתיקתו של נח נוכח חורבנו של עולם מול אברהם המתווכח עם ה' על הצלת אנשי סדום. שתיקתו של נח אף מתעצמת על רקע הדיבור הראשון היוצא מפיו שהיא לאחר המבול, והוא דיבור של קללה: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו". אמנם לאחר מכן נח גם מברך, אולם קשה להשתחרר מן התחושה הקשה העולה ממילת הקללה היוצאת ראשונה מפיו. לא כך מתבטא אדם מלא תקווה ואופטימיות. דרך זו מתאימה יותר לאדם מריר שאבד תקווה ואמון בעולם.
הדוגמא האחרונה היא מעשהו של נח ביציאתו מן התיבה. כאמור על נח מוטלת המשימה החשובה של בניין העולם והקמתו מחורבותיו, ואת משימתו זו הוא בוחר להתחיל דווקא בנטיית כרם ושתיית יין: " וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". נח מבקש להימלט מהמציאות הנוראה שמסביבו. החורבן גורם לו לאבד אמון ולברוח על ידי השתייה. לא כך אמור לנהוג אבי העולם החדש . במשך כמעט שנה הצליח נח בתפקידו כשומר העולם, אולם כאשר נדרש לבנותו מחדש הוא כשל.
כותרת מאמר זה "עולם בנוי וחרב ובנוי " לקוחה חוברת אשר יצאה לפני כעשר שנים המתארת את התמודדותו של הרב עמיטל זצ"ל ראש ישיבת הר עציון עם אימי השואה. הרב עמיטל אשר העיד על עצמו "זקני טרם הלבין וראיתי במשך חיי כדברי חז"ל עולם בנוי , עולם חרב ועולם בנוי" מייצג דור של ניצולי שואה אשר בחרו בחיים ודבקו בעשיה וביצרה למרות ההרס הבלתי נתפס אותו הם חוו. יותר מכל הם בחרו באמונה בה' ובאדם למרות הסתר הפנים ממנו הם נפגעו קשות.
איננו יכולים לשפוט אף אדם אשר חווה חורבן והרס אישיים ק"ו חורבן והרס ברמה עולמית, אולם נדמה כי חז"ל אשר דרשו את נח לגנאי ראו בעיני רוחם גם את כשלונו לצאת מן המיצר הנפשי ולהתחיל בבניה. אשרנו אנו שנולדנו לדור של גאולה ורואים במו עיננו דוגמאות חיות של אנשים אשר יצאו מהתופת , והקימו משפחה ומדינה והיו שותפים לבניינו של העולם החדש.
הרב חגי גרוס הוא ראש הישיבה התיכונית בפ"ת ומרבני 'צהר'
