אחד האתגרים המרתקים, ולפעמים משעשעים, של מורים ומחנכים לקראת חגים בעלי רקע היסטורי, הוא הניסיון להחזיר אותנו אל הימים בהם התרחש האירוע שהוביל לכינונו של החג מתוך ראייה מודרנית- אקטואלית. האמת היא שברוב החגים אין משמעות רבה למשחק האינטלקטואלי הזה, שהרי מי מאיתנו לא היה יוצא ממצרים מעבדות לחירות. מי לא היה רוצה להינצל מגזירות המן הרשע ומשאר "חסידי אומות העולם" הדומים לו. אולם כשמגיעים לחנוכה, הנושא מתחיל להסתבך.
בניגוד לחגים אחרים המציינים מאבק וניצחון על אויב חיצוני, הרי שהמאבק החשמונאי מסמל ניצחון לא רק על התרבות היוונית אלא גם על המתייוונים מקרב עם ישראל. במילים אחרות: בחנוכה קיים אלמנט של מאבק פנים אומתי. זו רק נקודת הפתיחה לשאר החילוקים. כך למשל דמותו של יהודה המכבי מזכירה הרבה יותר דמות של חייל נח"ל חרדי עטור פאות משהיא דומה לישראלי חילוני. התרבות בשמה יוצאים החשמונאים לקרב מנוגדת בתכלית לתרבות המערבית ששולטת כיום ברוב החלקים הציבוריים בחיינו. לא מדובר רק בהופעה חיצונית או בסמנטיקה, אלא בשוני מהותי בין קבוצות יהודיות בישראל של היום. שוני זה משתקף כמעט בכל אורחות החיים וצורת המחשבה על החיים ומשמעותם. מכאן שהדיון בשאלה מיהם המתייוונים ומיהם המכבים של ימינו היא משמעותית מאוד בשיח הדתי בפרט ובשיח של החברה הישראלית בכלל.
אין מדובר בנושא תיאורטי במסגרת סמינר לבני נוער, כי אם בסוגיה היכולה להכריע כיצד תיראה החברה הישראלית. אם אכן נגרר לתיוג של קבוצות לפי הגדרות מהסוג המוזכר לעיל, סביר להניח כי ההשלכות הנובעות מכך תהיינה הרסניות ליחסי דתיים וחילונים בישראל. גם אם אין מדובר במערכה פיסית של ממש, די בכך שסגנון שכזה ישתלט על אופן הדיבור והמחשבה בכדי שיוצר ניכור ומרחק ללא תקנה. בעיה זו עומדת לפתחנו במיוחד בשנים האחרונות, כאשר יש מי שמטפח בקרב הציבור הדתי תחושת נרדפות, לפיה ה"מתייוונים המודרניים" חפצים למחוק את שבט היהדות הדתית לאומית. על פי תפיסה זו אין לציונות הדתית ברירה אלא להתייחס בהתאם לחפצים להשמידה. ומכאן המרחק למלחמת "בני האור בבני החושך" קצר מאוד.
חג החנוכה עומד בפתח דורש מאתנו לחזור ולהזכיר לעצמנו את העובדות הפשוטות: המתייוונים חפצו לבטל את הזהות היהודית לחלוטין. הם ביקשו להשתלב במרחב ההלניסטי ולגדוע כל גילוי של תוכן לאומי ודתי יהודיים. מבחינתם, עצמאות יהודית ויהדות היו המכשול המרכזי בפני היכולת להיטמע במרחב הגלובלי שהתייוונות יכולה הייתה לאפשר להם. מדינת ישראל, לעומת זאת, קמה וקיימת בזכותם של מיליוני בניה ובנותיה, דתיים וחילונים, החפצים לשמור עליה מכל משמר ואין דבר שיותר חשוב להם מאשר קיומה של זהות יהודית עצמאית. כל השוואה היסטורית, נחמדה ככל שתהיה בין אותה תקופה לתקופתנו, לא רק שאינה מדויקת אלא אף גורמת להנצחת הקרע בין יהודים ליהדות.
מנגד אי אפשר להתכחש לעובדה הכואבת כי רבים בחברה הישראלית אינם רואים ביהדות, על מקורותיה ההיסטוריים העשירים, מקור מחייב לעיצוב זהותם היהודית. זוהי תופעה מצערת שאמורה להדאיג את כולנו, כיוון שבלי זיקה למקורותינו לא נוכל לשרוד כיהודים ולו בגלל שלא תהיה לנו סיבה טובה להתאמץ עבור שימורה של זהות זו. בחברה הישראלית מתקיים ויכוח על נושאים רבים, ובהם הדרך לשמור על יהדותה של מדינת ישראל. ישנן דעות שונות, אולם אסור שוויכוח, נוקב ככל שיהיה, יגרור אותנו למערכת דימויים היונקים ממתייווני החנוכה. דימוי שכזה לא רק לוקה בחוסר דיוק, אלא אף עלול לגרום להמשך חיזוק תהליך הניכור מכל דבר שריח יהדות נודף ממנו וינציחו את הריחוק הקיים בלאו הכי. אם אכן חפצי חיים יהודיים אנו, הרי שבימי חג אלו ראוי לעסוק בחיזוק זהותה היהודית של החברה בישראל בתחומי החסד והחברה ובזיקתנו למורשת היהודית המפוארת. עיסוק זה ראוי לו להיעשות במשותף, דתיים וחילונים. אסור שנשאיר את שאלת הזהות להיסטוריונים בלבד; היא חשובה מספיק כדי שתחייב כל אחד מאיתנו להתמודד אתה.
הרב דוד סתיו הוא חבר הנהלת ארגון רבני 'צהר', ראש ישיבת ההסדר בפ"ת ורב העיר שהם
