מידי פעם מקבל כל אחד מאיתנו הוכחה עד כמה חייו שברירים וחסרי שליטה. השגרה שפעמים רבות היא שם נרדף לשעמום, הופכת באחת למושא כיסופים רחוק. בשבועות האחרונים שגרת חיי השתנתה לחלוטין בעקבות מחלתה של אימי. השקט המאפיין את היומיום הוחלף בנסיעות ארוכות ממקום מגורי בגולן לבית החולים במרכז הארץ. העבודה נדחקת לשעות שלפני השינה או לפנות בוקר. הטלפון הנייד עובד שעות נוספות. בלגן.
אלא שלצד השבר, התלישות מאפשרת גם מבט אחר על החיים. לבית החולים זמן משלו, שפה אחרת, מצב תודעתי שונה. החיים זורמים לפתע לאט יותר. יש זמן להתבונן ולשים לב. מאות אנשים, חולים ובני משפחותיהם, תלושים משגרתם שואלים את עצמם כיצד ייתכן שרק אתמול, כשהכל עוד היה בסדר, הם התייחסו לכך בשוויון נפש. כדבר מובן מאליו.
בערב שבת לפני שבועיים עלו חמי וחמותי לביתנו בכדי לשבות עם רעייתי וילדנו, ואילו אני נשארתי בבית החולים. שבת מוזרה של חוסר שייכות. סוג של גלות. שבת שנעדרת ממנה תכונת ההתכנסות והמשפחתיות. לאחר כניסת השבת יצאתי מבית החולים בכדי לחפש מניין לקבלת שבת. בית החולים שבו מדובר ממוקם בלבה של שכונת "הדר גנים" בפתח תקווה, מה שאומר שעשרות בתי כנסת מפוזרים סביב בית החולים מכל כיוון אפשרי. בעוד אני חוצה את הרחוב שמתי לב כי בעוד אני מתרחק מבית החולים, חלק נכבד מחובשי הכיפות הבאים לקראתי דווקא הולכים אליו. בהחלטה של רגע הסתובבתי גם אני וחזרתי אל בית החולים, שם בבית כנסת קטן בקומת הכניסה הצטופפו להם עשרות מתפללים. מנייני בתי חולים הם מעצם טבעם לא "יציבים". המתפללים מתחלפים וכך גם בעלי התפקידים (החזנים, הקוראים והגבאים). התפילה מנהלת את עצמה ולא מנוהלת. אין תחושת שייכות. כולם אורחים פורחים. עוברי אורח שהזדמנו למקום בנסיבות כפויות. אולם הפעם נתקלתי בתמונה הפוכה. ציבור מכובד של תושבי המקום, צעירים לצד זקנים, מגיעים מידי שבת לתפילה בבית הכנסת הקטן, כשאליהם מצטרפים חולים ומבקרים. השותפות, כמו גם תחושת הביתיות, שהשרו המתפללים שבאו מחוץ לבית החולים, השכיחו ממני לרגע את העובדה כי רק התקרה מפרידה ביני ובין המחלקה בה מאושפזת אמא. לרגע שוב לא הייתי זר. כאילו הייתי בבית הכנסת שבו אני מתפלל בכל שבת ביישוב. רק המילים קבלו משנה תוקף ומשמעות: "אנא א-ל נא רפא נא לה, בהראות לה נעם זיווך".
בתום התפילה, חלק נכבד מהמתפללים פשטו על המחלקות ובידיהם בקבוקי יין. שני בחורים צעירים שישבו לפני בתפילה, הגיעו גם אל החדר בו הייתה מאושפזת אימי. הללו ברכו אותנו ב"שבת שלום" ושאלו האם נרצה שיקדשו לנו. יותר מאוחר באותו ערב, כשנפגשתי עם חברי הטוב מיקי שיינפלד, שהוריו מתגוררים בקרבת מקום, הוא סיפר לי כי קידוש לחולים בערבי שבתות הוא מסורת וותיקה וארוכת שנים בקרב תושבי האזור. מעשה זה היה רק הקדמה למכלול שלם של חסד, רצון טוב ואור עמם נפגשנו בשבועיים בהם שהינו בין כותלי בית החולים. ליד מיטותיהן של רבים מהחולים הניח אחד מארגוני החסד ערכה הכוללת נרות לשבת, נר הבדלה, בשמים, בקבוק יין וחלות. בנות מאולפנית "ישורון" המגיעות לבית החולים מידי שבוע הותירו אחריהן חבילה מתוקה ומפנקת שמנסה להעניק תחושה של בית, תושבי השכונה בה מתגוררת אמא שהתארגנו לביקורים וכל זה מבלי להזכיר את צוות בית החולים שמשתדל לגלות אנושיות ואמפתיות.
בינתיים אמא שבה הביתה וב"ה היא גם מרגישה טוב יותר. חג הפסח מתקרב, והמטלות השונות הכרוכות בהכנות לקראתו בבית ובעבודה מלמדים כי אט אט חוזרת לה השגרה לחיינו. לכאורה מדובר בדרכו של עולם, אולם אין לי ספק כי זה גם הרבה בזכות כל אלה שבמעשיהם בקשו להקל מעלינו מציאות שנכפתה ושגרה שנעלמה.
איתמר מור, עורך עלון השבת
