הביטוי "עיר מקלט" הוטמע בשפה העברית בת ימינו במשמעות שונה מזו שעבורה נוצר מלכתחילה- כמקום בו מגנים על רוצח בשגגה. התורה הכירה בכך ששפיכות דמים עלולה להתרחש גם ללא כוונה לכתחילה (כמו גם החוק המבחין בין רצח בכוונה תחילה להריגה), וידעה גם כי אין ערובה לכך שחוסר הכוונה תמנע את להט הרגשות אצל המשפחה הנפגעת. הללו עלולים לראות חשיבות עליונה בגאולת דם ולנסות לרצוח את מי שהביא עליהם את האסון, ומכאן הציווי המופיע בפרשת השבוע שלנו בה אנו נפגשים במצווה להקים ערי מקלט, אליהן יוכל הרוצח בשגגה להימלט ולזכות בהגנה. ערי המקלט נועדו למעשה למנוע שפיכות דמים בישראל.
אחד החוקים הקשורים בערי המקלט מלמד על משמעות נוספת ועמוקה הטמונה במצווה זו. התורה קובעת כי הרוצח בשגגה חייב לשבת בעיר המקלט ואינו רשאי לצאת ממנה. מובן מאליו כי בשעה שקובעים חובה זו יש לתחום אותה, כלומר עד מתי על הרוצח לשבת בעיר המקלט ומתי הוא יכול לצאת משם. התורה אכן קוצבת את זמן ישיבתו של הרוצח בשגגה בעיר המקלט, אולם היא עושה זאת בצורה בלתי שגרתית: "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ". במילים אחרות: רק עם מות הכהן הגדול יכול הרוצח בשגגה לצאת מעיר המקלט. תקופת "מאסר" שכזו אינה ברורה כלל ועיקר. לא זו בלבד שאין היא אחידה (שהרי אפשר שהכהן הגדול ימות יומיים לאחר הרציחה בשגגה ואפשר שלאחר ארבעים שנה), גם לא ברור מה הקשר בין שני הנושאים ומדוע יש לתלות את השחרור מעיר המקלט במות הכהן הגדול?
אפשר שהסיבה לכך טמונה ביחס לשפיכות דמים בשגגה. נכון הוא שהרצח לא נעשה בכוונה תחילה, אולם גם כך רצח הוא רצח. בסופו של דבר התרחשה כאן שפיכות דמים, והדבר זקוק לכפרה. תליית שחרורו של הרוצח במותו של הכהן הגדול, מבטאת פן עמוק של ההימלטות לעיר המקלט. מעבר לרצון להגן על אדם שלא שפך דמים במזיד, על החברה מוטלת משימה נוספת- חינוכית והיא להטמיע את העובדה שכל שפיכות דמים, גם כזו שלא נעשתה בכוונה כלל וכלל, דורשת התמודדות. הצלת הרוצח בשגגה היא נושא אחד בהתמודדות עם מניעת שפיכות דמים. צד נוסף, ולא פחות חשוב, היא ההכרה כי אחרי הכל נשפכו כאן דמים והם זקוקים לכפרה.
בחברה הישראלית של היום יש זילות מסוימת כלפי שפיכות דמים. היא מחלחלת לא רק דרך מספר הרציחות המכוונות הנעשות, אלא גם (ואולי בעיקר) דרך המקרים בהם נהרגים בני אדם בלי שאף אחד התכוון לכך. אם נחבר למספר ההרוגים בתאונות הדרכים מיד שנה את מספרם של הנפגעים בתאונות בבית, בעבודה, בטיולים, את המתים מרשלנויות שונות (החל בפועלי בניין וכאלה באלו הנפטרים על שולחן הניתוחים כתוצאה מטיפול רפואי רשלני) ועוד– תתקבל מול עיננו תמונה מפחידה ומאיימת המלמדת כי גם אנו לא מתמודדים כראוי עם הזילות בחיי אדם. דין ערי המקלט נועד להטמיע בחברה כולה את ההכרה כי יש צורך להתמודד לא רק עם עצם הרצח, אלא גם עם המשמעויות העקיפות ההולכות ומשתרשות בנו ויוצרות כהות חושים לערכם של החיים. באופן פרדוכסלי נושא זה כולל בתוכו גם את נושא שחרור השבויים, ומכאן שראוי שכולנו נעסוק בנושא זה לא רק כאשר מתמודדים עם מעשים נוראים שנעשו בכוונה תחילה, אלא גם בשעה שאנו עוסקים בעסקינו הרגילים. זוהי חובה המוטלת על כולנו במסגרתה עלינו לעשות מאמץ מיוחד למנוע שפיכות דמים מיותרת בכביש, בעבודה ובכל תחום שהוא. רק כך נמנע מעצמנו את הצורך לגלות לעיר מקלט ולהתכפר בכפרה המיוחדת על כך.
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת ארגון רבני 'צהר'
