משנה: האם הרצון להקנות לילדנו חינוך ערכי ההולם את השקפתנו מכין אותם טוב יותר לחיים, או שאולי הוא דווקא שומר אותם בחממה שמונעת מהם להתחשל ולהתמודד עם העולם?
לכאורה פרשת "עמנואל" מאחורינו, אולם השאלות הנוקבות שהתעוררו בעקבותיה עדיין כאן כשרבות מהן נוגעות לדרך בה אנו מחנכים את ילדינו. האם הזכות של הורים לקבל החלטות מרחיקות לכת הנוגעות לחינוך ילדיהם, ונושאים אחרים, היא מוחלטת?
החוק היבש במדינת ישראל קובע כי להורים "הזכות והחובה לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודי והכשרתו…". ואמנם, במדינת ישראל ניתן לבחור מתוך מגוון רחב של מסלולי חינוך, כשרוב המסלולים ממומנים או מסובסדים חלקית על ידי המדינה. זכות זו מאפשרת גם להורים לא לשלוח את ילדיהם לבית ספר ובמקום זאת לתת להם "חינוך ביתי."
אולם מאחר והחינוך הוא זה אשר מעצב את פני החברה, הדילמה בנוגע לגבולות ההחלטה של הורה על אופי החינוך של ילדיו היא אמתית. באיזו מידה אנו מאמינים בזכותו של כל הורה לחנך את ילדיו כראות עיניו? איך אנו מתמודדים עם העובדה כי ישנם ילדים המתחנכים לאור תכנים ואידיאליים המנוגדים בתכלית לאלו שאחרים מאמינים בהם?
שר החינוך אמר לאחרונה, בעקבות הבקורת על הצעתו להחדיר לחינוך הממלכתי יותר תכנים הקשורים ביהדות, כי הוא "שר החינוך ולא שר הלימוד". גם המאבק בעמנואל לא היה על לימוד אלא על חינוך, חינוך לאורח חיים ולערכים מסויימים. החברה הכללית מכירה בזכות ההורים לחנך את ילדיהם כראות עינם, אולם בכל פעם שאנו נתקלים בחינוך אשר נראה לנו מנוגדת להשקפות העולם שלנו כאינדוקטרינציה, אנו מבטלים זכות זו. אולם אם נהיה כנים עם עצמנו, הרי שחינוך אשר אין בו מידה של אינדוקטרינציה – החדרת ערכים והשקפות עולם – אולי אין הוא חינוך אמיתי.
אז מה בכל זאת אנו יכולים לקחת לעצמנו מפרשת "עמנואל"? כמדומני שהסוגיה העיקרית העולה מפרשה זו היא שאלת ההשפעה של החלטות ההורים על הילדים. האם הצורך שלנו כהורים לבחור לילדנו מסגרות המשקפות את עולמנו הפנימי, מכינה אותם לחיים ומכשירה אותם להתמודד עם מה שנכון להם? אולי כל מה שאנו מחפשים הם "תנאי מעבדה" שיבטיחו מקסימום שליטה ומינימום חשיפה למזיקים שונים? אין בהכרח תשובה פשוטה או אחידה, במיוחד כשמדובר בציבור הדוגל בהענקת חינוך בעל תוכן ייחודי מחד ובהשתלבות בחברה הכללית מאידך.
הבדלי גישות בעניין חינוך ילדים קיימים לא רק בין פלגים שונים באוכלוסיה. לעיתים הם קיימים באותה משפחה, או בין הורים פרודים אשר אינם מגיעים להסכמה בנוגע לאופי ולזרם החינוכי שבו ילמדו הילדים. לא פעם במקרים שכאלה נדרש בית המשפט להתערב ולקבוע מהי טובת הילד.
אין ספק כי בתור הורים אנו רוצים לתת לילדינו חינוך ההולם את השקפות העולם שלנו הן בתכנים הפורמאליים והן בתכנים הערכיים, גם אם במחיר בדלנות מסוימת ואולי אף הפיכת הילדים לשונים לעומת אחרים. יחד עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו עד כמה אנו מלמדים אותם להשתלב עם אחרים, והאם יש להם לא רק ערכים אלא גם כלים כדי להתמודד עם מציאות וסביבה אשר איננה בהכרח דוגלת באותם ערכים.
דילמה קשה זו כופה על כל אחד מאיתנו למתוח את הקו האישי שלו המפריד בין בדלנות לשילוב, בין התמודדות להגנה, מתוך תקוה כי בבוא היום החינוך גם ישא פירות.
ד"ר דניאל גוטליב הוא פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, ומשמש כמנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה
