משנה: יש ערך רוחני בהרחבה, באיכות החיים ולהרבות ממון כל עוד הללו משרתים את הקודש ולא מחליפים אותו כעגל מודרני. הרב רונן נויבירט כותב על עגל הזהב של דור שבו הכל נמדד בכסף.
פתיחת פרשת כי תשא עוסקת בתרומת מחצית השקל, תרומה המיועדת לאדני המשכן. הקב"ה מצווה את העם לתרום למטרה זו ללא יוצא מן הכלל. ברם, תרומה זו בהגדרתה, הינה מוגבלת לחלוטין : "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". הסיבה שהדל לא ימעיט הינה ברורה – כל אחד חייב ליטול חלק באדני המשכן – ביסודות, אמנם מדוע העשיר לא ירבה? העשיר כלל לא ירגיש את תרומתו למשכן !
תופעה דומה ומוזרה למדי מוצאים אנו גם במהלך מסע גיוס התרומות למשכן, שם מתגלה בעיה "חמורה" : " וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ… וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה …". טענתם של החכמים מעוררת תמיהה. וכי יש ליהודים בעיה עם עצם העובדה שתורמים יותר מדי? האם יש כלל בעיה לתרום יותר מדי? משה רבינו כמובן, מודה שיש כאן בעיה ומצווה: " וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ…"
ע"פ חלק גדול מהפרשנים, המשכן הינו למעשה התיקון לחטא העגל הנמצא במרכז פרשיות המשכן. מהו שורשו של חטא העגל? כיצד עם אשר שמע את קול אלקים מדבר אליו מתוך האש, פונה לעגל ואומר: "אלה אלהיך ישראל"? ריה"ל בכוזרי מסביר שהחוטאים בעגל אכן רצו לעבוד את הקב"ה. לאחר שמשה נעלם הם חיפשו אמצעי, בדמות העגל – כפי שיהיה במשכן בדמות הכרובים, אמצעי בכדי להתחבר לשכינה. כל טעותם היתה בכך שעבדו את ה' בדרך אשר הוא לא ציווה, כפי שעשו נדב ואביהוא: "בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה אותם". אין בין הכרובים לבין העגל דבר, למעט העובדה שאת הכרובים ציווה ה' ואת העגל לא ציווה. במילים אחרות, נקודת המבחן בעבודת ה' הינה "מי במרכז"? האם הקב"ה במרכז ואני אכן עבד נאמן לה' או שמא אני במרכז, ובמקרה זה אני עובד את עצמי, את רגשותי ותחושותי : "קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו"?
זהו המבחן במחצית השקל. מטרת תרומה זו הינה "לכפר על נפשותיכם". פעמים רבות, תרומה טומנת בחובה גם קבלה. התורם זוכה פעמים רבות להכרה תודה ציבורית על תרומתו, ובכך גם הוא מקבל משהו לעצמו. תרומה מעין זו חשובה היא, אך אינה מושלמת. מטרת תרומת מחצית השקל לאפשר מתן תרומה נקייה ללא כל טובת הנאה, ללא כל שלט המציין את שמו של העשיר וללא כל החזר מס – גם העשיר לא ירבה, בכדי שלא יתגדל על פני האחרים. "זה יתנו" – זוהי נתינה נטו ללא קבלה ותמורה בצידה. על כן נקראת תרומה זו – "תרומת ה'" ולא "תרומתכם".
כך גם מסביר הרב חרל"פ את עצירת מסע גיוס התרומות. משה והחכמים נתקלו במצב מסוכן. העם מתלהב לתרומה, אבל שמא התלהבות זו נובעת מאש זרה, באופן זהה לזו של חטא העגל: " מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי וחששו שמא נובע זה מתוך התרגשות והתפעלות חומרית, בבחינת אש זרה אשר לא ציווה ה'…וכמו"כ חטא העגל היה ע"י שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשיים עצמיים, ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי, ולכן כשראו חכמים שמרבים העם להביא, חששו להתעוררות החומר…" (מי מרום ה'). ברגע בו משה מזהה את הסכנה שבתרומה, סכנה של אבדן נקודת המרכז, מחליט הוא לעצור את קמפיין הנתינה. תרומת המשכן עשויה בן רגע להפוך למסע של בזבוז כספים. הרצון לתרום לבית ה' עשוי להתחלף בנקל לרגשות של קנאה ותחרות, גאווה ותחושת "כחי ועצם ידי" ובכך להחליף את עבודת ה' בעבודה זרה המטפחת את ה"אני".
על כן ציוונו חז"ל להכריז על השקלים בכניסתו של חודש אדר. "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' (משנה שקלים פ"א מ"א). חודש אדר הוא חודש השמחה וההתלהבות "משנכנס אדר מרבים בשמחה". בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, מסביר שההכרזה על מצוות השקלים באה בכדי לעורר את הנדיבות בישראל, לקראת חדש אדר כחלק מתהליך השמחה וההתלהבות. עם זאת מכריזים גם על הכלאים. דווקא בעת ההתלהבות יש לוודא שקיימים גבולות, על מנת להבטיח שהנתינה איננה יוצאת מן הגבולות, ומתפשטת למחוזות לא רצויים, כפי שאירע לנדב ואביהוא.
פרשת כי תשא הינה תמרור אזהרה לכולנו. חטא העגל אינו נחלת דור המדבר בלבד, טעות זו מצוייה לא פחות בדור של שנות ה-2000. המרחק בין עבודת ה' לחטא העגל הינו מרחק של פסיעה דקה. אכן, בדור בו הרחיב ה' לנו, יש ערך רוחני באיכות חיים, בבחינת "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז.). שיטת הצמצום שהיתה נהוגה בעבר מתחלפת היא בשיטה של הרחבת החיים כחלק מתהליך הגאולה, כפי שמתאר זאת מרן הרב קוק זצ"ל באורות: "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים…אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים…התגברות עוז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב." (אורות עמ' סז). שדרוג רמת החיים עשוי להיות דבר אשר משרת את הקודש, אך עלול חלילה להיות דבר המשיג את המטרה ההפוכה לחלוטין. השאלה אשר צריכה תמיד לרחף בחלל האויר הינה: "מי במרכז"? לא ניתנה התורה למלאכי השרת ואין מאיתנו דרישה של חפות מכל נגיעה אישית של הנאה, ברם עלינו לשאול את עצמנו יום יום, לאן חיינו זורמים? האם ההון, הממון וההשקעות מקדמים אותי בעבודת השם או שמא משקיעים אותי בעבודת עצמי?
זהו המסר של הפרשה, מסר חד ועמוק. מדד לעבודת ה' טהורה הינה המטרה הסופית של השימוש בממון, לתרומה, לבנין או לרכישה. האם מחפשים אנו את "תרומת ה'" או חלילה את "קום עשה לנו אלהים"? האם הנתינה היא במרכז או שמא הלקיחה? זהו ההבדל הדק שבין כרובים לעגל ובין עבודת ה' לעבודה זרה.
"עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: הרחיבי מקום אהלך, וידיעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים גשמות יושיבו". (אורות, שם)
הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת 'אהל ארי' ברעננה ומנהל מחלקת קשרי החוץ של ארגון רבני 'צהר'
