פרשת העגל הנה אירוע התופס מקום משמעותי בחיינו עד עם היום הזה. כך למדנו חז"ל במסכת סנהדרין (דף ק"ב עמוד א'): "אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". ובלשונו של רש"י: "כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל".
מה גרם לחז"ל להסיק מסקנה זו? מדוע ראו חכמים ראשונים ואחרונים בחטא זה גורם מרכזי לפורענויות הרודפות את ישראל דור אחר דור?
אכן, עיון במפרשים השונים מעיד על שני כיוונים מרכזיים: האחד, מעניק פרשנות מכסימליסטית לפרשה על פיה חטאו ישראל בחטא עבודה זרה, כפי שמתבאר על פי דברי דוד המלך בתהילים: "וימירו את כבודם, בתבנית שור אכל עשב"
אולם, במקביל, התפתחה מגמה פרשנית אחרת המצמצמת את חומרתו של החטא. גישה זו באה לידי ביטוי יחודי בדברי ריה"ל בספר הכוזרי. שם, הרחיב ריה"ל במה שנתפרש על ידי רבים כסנגוריה על עם ישראל (מאמר ראשון, צ"ז ): " ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצוותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות, והם עשו צורה, והיה להם להמתין, שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות… והיה עניינם בזה כעניין הכסיל, אשר זכרנו, שנכנס בחנות הרופא והמית האנשים, אשר היו מועילים ברפואות ההם קודם לכן, עם שלא היתה כוונת העם לצאת מעבודת האלהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה, ועל כן באו אל אהרן, ואהרן חפץ לגלות מצפונם, ועל כן סייע בעשותו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה".
לכאורה, יאים הם הדברים למי שהקדיש את ספרו לברור סגולת ישראל ומעלתה של האומה. לטענתו של ריה"ל לא חטאו ישראל בעבודה זרה אלא בעבודה שהיא זרה לעולמנו הרוחני. ריה"ל מדגיש שהמניע הוא טהור, כוונתם היתה רצויה אך המעשה היה נורא. ריה"ל מאריך בתוצאות החטא והשלכותיו.
האם כוונתו של ריה"ל היתה לצמצם את החטא ו"להגן" על העם?! האם פירושו חולק על דברי חז"ל בסנהדרין שאם לא כן, כיצד ניתן להבין את השלכותיו של החטא על כל הפורענויות הבאות על ישראל?!
לטענתנו, פרשנותו של ריה"ל מעמיקה את החטא ואת משמעותו לדורות. על פי פרשנות זו יש לבאר את עומק כוונת רש"י אותם הבאנו לעיל: " שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל" באופן שונה. לא מדובר באירוע חד פעמי שהשלכותיו מלוות אותנו לאורך הדורות הבאים אלא בחטא עליו אנו חוזרים שוב ושוב לאורך השנים כך שבבסיס הפורענויות הבאות עלינו מרחף חטא העגל המתמיד בינותינו. אולי, ניתן לחזור מכאן אל תחילת ספר הכוזרי. כל חלומו של מלך כוזר עוסק בפער שבין כוונה למעשה. לפעמים אנו כל כך מתכוונים, כל כך משתדלים, ו….כל כך טועים! לא מספיק לרצות לעבוד את ה'. צריך לדעת איך עושים את זה! הנה, קללת חטא העגל מלווה אותנו כל הזמן. מחד – אנו כל כך רוצים לעשות טוב: להוסיף במעשים טובים אך לדעת מה הוא מעשה טוב ומה הוא מעשה פטרוני המוביל לגאווה. אנו רוצים לקיים מצווה כמאמרה אך עלינו לדעת מתי נקטנו בחומרה שעוקרת את הרעיון הבסיסי של התורה, מחד, אנו מבקשים להקפיד על כבוד שמיים ולמחות על חילולו ומאידך אנו עשויים לבזות את מי שלא נוהג כמונו, ולהפר, תחת 'שם שמיים' את כל ערכי בן אדם לחברו.
חטא העגל, מסמל את איבוד הכיוון. מי שרע, יודע שהוא רע. רצח – הוא רצח. הסכנה, היא באותם חטאים שהמניע להם היה להוסיף אור וטוב, לתקן עולם. אבל, הדרך…אוי, הדרך.
חטא העגל מציב בפנינו שני אתגרים: האחד, לתת משקל גדול לאופן שבו אנו מביאים לידי ביטוי את חלומותינו. לא להסתפק בכוונה, אלא לבחון באופן מעמיק, את המעשה. השני, ללמוד שלעיתים דרכו של מי שבחר בטוב קשה ממי שנפל לתוך מציאות קשה של העדר וחטא. זהו אתגר גדול וקשה. הוא קורה לנו פעמים הרבה: במסיבת הפורים הישיבתית בה אנו מקיימים מצוות שמחה על חשבון שעות השינה של השכנים, בהגעה לתפילה במנין ברגע האחרון, תוך שאנו מחנים את האוטו על מעבר החציה, בתפילה בקול גדול תוך הפרעה ליושב לידי, באיבוד זכויות יוצרים תוך כדי לימוד תורה, ועוד.
המעשה הטוב, מזמין אותנו להיסחף אל תוכו. כך, לא פעם, אנו מפספסים, וגורמים רעה תחת טובה. זוהי קללה גדולה, כשהטוב והרע מעורבים זה בזה. זוהי קללה המרדימה את הרגישות המוסרית שלנו, עד כדי התעוררות במצב הקרוב לעבודה זרה! כוונות של עבודת ה', של קרבת אלוקים ליוו את עם ישראל, אך הן לא תועלו נכון. העושה טוב צריך לעמול קשה, לזקק את הטוב, ולדאוג, שלא יפרש את מעשיו שלו, שלא כהלכה, שהרי "אין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל".
