בעבר היה יותר קל להבין אנשים. או שהם היו דתיים, או שהם היו חילוניים. היה גם מי שהתחיל כדתי והחליט לעבור צד, ולהפך. אמנם, באמצע הייתה קבוצה גדולה של מסורתיים. אך אלו לא עשו אידיאולוגיה מהיותם מסורתיים. כשרצו לעשות 'בר מצווה' לבנם הם הלכו לבית כנסת אורתודוקסי. הם ידעו כי האמת נמצאת שם, רק שלא בכל שבת היה להם כוח לבוא. בעדות המזרח הדבר בלט עוד יותר. הציבור המסורתי הכיר בסמכותה וקדושתה של התורה, גם אם לא תמיד הצליח להישמע להוראותיה. הם הגיעו בשבת בבוקר לבית הכנסת הדתי, גם אם בערב שבת דלקה הטלוויזיה בביתם.
אך הנה, עדים אנו בשנים האחרונות לתופעה חדשה המכונה בציבור "דתיים לייט". הכוונה לצעירים (ואולי גם מבוגרים…) אשר במודע בוחרים לא לקיים חלק מהמצוות. הם לא עושים זאת בגלל שאין להם כוח, אלא מתוך אידיאולוגיה. לעיתים ניתן לשמוע אותם אומרים: "המצווה הזאת לא רלוונטית, אינני מתחבר אליה, לכן החלטתי לא לקיימה". בעוד שבעבר המדד היה מה שכתוב בתורה או נקבע בהלכה, בקבוצה זו המדד לקיום מצוות הוא היכולת 'להתחבר'. מדובר בציבור המוכן לקיים רק מצווה ש"עושה לו את זה". מצווה שלקיומה נלוות חוויה.
על תופעה סוציולוגית זו ניתן לדון מזוויות שונות. יש מי שיקיים דיון פילוסופי על השפעות הפוסט-מודרנה על הציבור הדתי. אחר יעדיף לבחון את התופעה מזווית אנתרופולוגית (חפשו ב'גוגל' את הביטוי 'דתי לייט' ותקבלו שפע של חומר). במסגרת קצרה זו אנסה להתמקד בזווית חינוכית הנובעת מהשקפה רוחנית.
כיצד צריכים להתייחס לנער (או קבוצה) הרוצה לקיים מצוות רק מתוך 'התחברות'? ראשית יש לזכור כי כל מקרה לגופו. הדבר תלוי בראש ובראשונה באדם, בהתנהגות ועוד. יחד עם זאת, ניתן בהחלט לנסות ולנסח עקרונות חינוכיים בסיסיים שלאורם כל אחד יעשה התאמות לפי המקרה שהוא פוגש בביתו או בכיתתו.
הניסיון מלמד כי קיימות היום שתי גישות עיקריות כלפי רצונם של צעירים 'להתחבר'. הגישה הראשונה גורסת כי התופעה פסולה וכי יש להכריז עליה מלחמה כוללת. לפי גישה זו אין בחיפוש אחר התחברות אלא 'עבודת עצמי' הגובלת בעבודה זרה המחפשת לקיים רק מצוות ש'מתאימות' לי. לדעת בעלי גישה זו, יש כאן יצר הרע במסכה פוסט-מודרנית, המבקש לגשת לתורה כמין בוטיק שממנו בוחרים רק את המתאים לפי מדד אישי בלבד.
אולם קיימת גם גישה חינוכית שנייה הטוענת כי איש חינוך צריך לנהוג במקרים שכאלו בחכמה ולעיתים אף להעלים עין. לדעת בעלי עמדה זו, יש דברים בוערים יותר להיאבק עליהם עם ילדינו, וצריך לתת לקפריזות הנובעות מגיל ההתבגרות לחלוף מעצמם. בעוד הגישה הראשונה גורסת מאבק מיידי וחריף, הגישה השנייה גורסת ההפך. חדי עין ישימו לב שחרף היות הגישות הפוכות במדיניותן המעשית, הן בעצם זהות במהות. לדעת שתיהן עצם התופעה של חיפוש אחר 'התחברות' פסולה. המטרה האסטרטגית זהה, השונות היא רק בטקטיקה המעשית.
ברם, קיימת גם עמדה שלישית הגורסת כי לכל תופעה התנהגותית רחבה יש גם שורשים חיוביים. גישה זאת גורסת כי בשורש, אולי גם לנו, המבוגרים, יש מה ללמוד מחיפושם של צעירים אלו אחר 'אותנטיות' ו'התחברות'. ייתכן והצורה בה הם עושים זאת אינה תמיד ראויה. אולם באותה מידה ייתכן והיא נובעת מכך שאנו משדרים להם כי אין בעולמה של תורה מקום לביטוי אישי. ייתכן ובשל כך אותם צעירים מחפשים 'התחברות' במחוזות מחוץ לתחומה של תורה. התופעה מלמדת כי באותה מידה גם אנו זקוקים לתוספת חיות והזדהות במסגרת עבודת ה' שלנו. לפי עמדה זו, אילו היינו מצליחים לעודד ביטוי אישי (בתוך גבולות ההלכה!), אולי היו צעירים אלו מבינים ומאמינים כי ניתן למצוא את דרכם בתוך מסגרת התורה ולא על ידי פריצתה.
האם גישה זו מסוכנת לחינוך צעירים? התשובה היא חד משמעית: כן. הם עלולים לפרש את הגישה התומכת בשאיפתם ל'התחברות' כהצדקה לשטחיות רוחנית וכהיתר ל'עבודת עצמם'. הם עלולים לחשוב שסוף סוף פגשו מבוגר שמבין לליבם, ובעצם מתיר להם להשתעבד ליצרם. ברם, הרבה יותר מסוכן לא לשדר מסר תורני שכזה. יותר מסוכן לשדר שהתורה רוצה שכולנו נהיה כפילים המתעלמים מכל נטייה או תכונה ייחודית שה' טבע בתוכנו. הציפייה לאחידות יוצרת שתי תגובות. מחד היא מזינה את תופעת החסידות המתחדשת (שלעיתים היא מבורכת). צעירים רבים שמבינים שבעולמינו הדתי אין מקום למשמעות אישית מחפשים אותה במחוזות ברסלב, חב"ד וחסידויות אחרות. אולם מאידך, תופעה זו גם מזינה תופעה רחבה יותר של צעירים המתייאשים מהסיכוי למצוא משמעות בקיום התורה ומוותרים עליה לחלוטין. לאור זאת ניתן להגדיר את תפקידנו לחינוך לנאמנות להלכה, אך מתוך גישה בסיסית של הבנה לצימאון אחר משמעות ו'התחברות'. נחנך לקבלת 'עול מלכות שמים', אך נשמח לחפש יחד את 'נועם עולן של המצוות'.
נותרה רק שאלה קטנה. איך יודעים מתי זו התחברות ראויה ומתי היא פסולה? איך מסייעים לצעירים להכיר מתי בחירתם אינה עצלות או 'קול קורא' מתוחכם של יצר הרע?
יש הרבה אמצעים שיעזרו לנו לדעת שאנו פועלים עם א-ל ונזכיר כעת רק שניים. ראשית, ישנו הקול הפנימי שקורא לי.קול זה לעולם לא יקרא לי להפר הלכה. אני צריך למצוא את דרכי ולהקשיב לקול הפנימי מתוך נאמנות מוחלטת להלכה ומתוך הליכה לאורה. אנו נדרשים למצוא את הרצון האמיתי לעשות את רצון קוננו, ולא את מה מתחשק באופן סתמי. שנית נדרשת כנות. חיפוש ייחודי מצריך דרגה גבוהה של כנות, בעיקר ביני לבין עצמי. עלי לבחון כל הזמן שאיני מרמה את עצמי ומצדיק אגב כך מעשים לא ראויים.
זהו איפה האתגר. לבחון תופעות בשורשן מתוך אמונה שגם לנו יש מה ללמוד מהן. לשקול היכן וכיצד ניתן לעודד אצל צעירנו ביטויים אישיים בתוך מסגרת ההלכה והתורה. ללמד אותם, וללמד את עצמנו, לעבוד את ה' בלב שלם, מתוך הכוחות הייחודים שהוא טבע בכל אחד מאיתנו. לשאוף
לשיר "בלבבי משכן אבנה" ולא חלילה 'עגל'.
הרב יונה גודמן הוא ראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות, אלקנה.
