בכל שנה בשבוע שקודם לתחילתה של שנת הלימודים, אני כותב מחדש את הטור הזה; טור שנכתב מתוך סיום ופרפורי התחלה. הוא נכתב מתוך התכווצות פנימית שמורגשת בשיפולי הבטן. במקום שבו מרגישים את ה"חבל שנגמר" על החופש, ובמקביל איך בוקעים להם פרפרי ההתרגשות לקראת הבאות. אבל אני בכלל אבא ולא ילד. ובגיל 33 לא צריכים להתרגל למורה חדשה או לחשוש מהמקום שבו יושיבו אותי בכיתה, אז מה הקטע?
ואז אני חוזר בשעת צהריים הביתה ומחלון הרכב אני רואה בחנייה של ישיבת ההסדר מגאן שחורה ולידה זוג מבוגר עם בחור גבוה וצעיר ולידו צ'ימידן ענק. ארגז עם ספרים. בקבוק שתייה. שיערו המכסיף של האב מתנוצץ בשמש הגולנית שאינה יודעת רחם כשהוא מנסה לסדר את התרמיל בצורה נוחה יותר על הבן הגבוה ממנו מראש. האם מחזיקה את ידו של בנה. אולי גם נתנה לו נשיקה, אבל אני כבר חלפתי הלאה. נותרה רק התחושה. תחושת ה"שיעור א'". מבוכה. אפילו קצת פחד. אולי בדידות. אבל אני כבר שיעור ט"ו או משהו כזה. כל זה כבר חלף מזמן. אז למה כל זה עדיין נוגע בי ואלי?
ובתיבת הדואר מכתבים לילדי מהמחנכות החדשות, עם הזמנה להיכרות ורשימת ציוד ליום הראשון. בחדר העבודה שלי נערמים להם ספרי הלימוד החדשים והמבריקים. מחברות, עטיפות, מד זווית, טושים מדגישים, עפרונות בוהקים. דיבורים של אשתי על ימי ההיערכות בבית הספר שבו היא מלמדת, ובאוויר רוחות של אלול ותקיעות שופר מוקדמות. ימי היערכות מסוג אחר.
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי- שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.
ואז הודעה בתיבת הדוא"ל מחבר יקר שמכיר אותי היטב וגם את התחושות, ובלי הסברים מיותרים הוא שולח את השיר הבא של עלי מוהר, שאומר את הכל:
כל עוד/ עלי מוהר
ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים.
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה.
איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו.
גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה.
שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב .
גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו
אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה
כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה
כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה
