אמנם בפרשת השבוע שלנו מדובר על כך, אבל האמת היא שזה קורה לכולנו. זה בנאלי, זה שכיח ודי צפוי. אתם הולכים ברחוב, בקניון, נוסעים באוטובוס, ולפתע שמים לב לצרור מפתחות מושלך, לארנק, מצלמה או דיסק און-קי שנשכחו. השאלה מה לעשות גם היא די ברורה. כולנו (או לפחות רובנו)– יהודים ואנשים טובים שיודעים ורוצים לקיים מצוות השבת אבידה, אבל לא ממש ברור איך… מאיפה מתחילים? מה לעשות? לתלות פתק על הקיר של הקניון? (לא ממש מותר וגם לא כ"כ אפקטיבי), נפרסם מודעה בעיתון (בעלות של פי כמה וכמה משווי האבידה עצמה)?
לפני אלפיים שנה, בזמן שבית המקדש עוד היה קיים, דווקא היה פיתרון. "אבן טוען" הייתה בירושלים ואליה היו מגיעים כל ישראל במהלך שלושת הרגלים. אל "אבן הטוען" היה מגיע כל מי שאיבד או מצא דבר מה, וכך היו החפץ והמאבד מתאחדים האחד עם השני.
הרבה מאוד השתנה מאז חרב המקדש. ראשית האוכלוסייה גדלה בצורה משמעותית מאוד ביחס לאותם ימים, אולם גם היחס שלנו לרכוש הפך למזלזל הרב היותר מבעבר. כיום אנשים מתייאשים ביתר קלות לעומת ימים עברו, והדבר יוצר מציאות שבה מאבדים הרבה יותר וכמובן שגם מוצאים הרבה יותר. במילים אחרות הבעיה רק מחמירה.
כל זה היה אולי נכון עד לפריצתו של האינטרנט לחיינו. האינטרנט הוא למעשה כיום הפרהסיה הגדולה ביותר הקיימת בתבל, ואתרים שעניינם הכרזה על אבידות ומציאות הם "אבן הטוען" של שנות האלפיים. רק לשם המחשה, באתר "איבוד" ( www.ebood.co.il) לבדו הוכרזו 1644 אבדות בתוך שנה אחת בלבד.
מה מאבדים? איפה מאבדים?
מעבר לתפקידו של האתר, המדיום הוירטואלי מאפשר ללמוד הרבה על יחסינו לרכוש, על האוכלוסיות המאבדות במקומות שונים, על החפצים שאותם מאבדים הכי הרבה ועוד, וכל זה מתוך עיון בנתונים המצטברים באתר. כסף, לדוגמא, כמעט שאינו מופיע באתר. אנשים כמעט ואינם מפרסמים מודעות על איבוד כסף וכך גם הודעות על מציאת סכומי כסף . מעט המודעות שכן מתפרסמות מתייחסות לרוב לסכומי כסף גדולים. הדבר מלמד כי קביעתם של חכמים בהלכה כי רוב האנשים מתייאשים כשמדובר באבדן כסף (כיוון שאין לו סימנים), עודה נכונה.
מצד שני אפשר לדבר הרבה על החפצים אותם אנשים מאבדים. מסתבר כי בישראל החפץ שהולך הכי הרבה לאיבוד הוא מצלמה! במקום השני נמצאים תכשיטים ושעונים (בשנה האחרונה אבדו – 118 ונמצאו – 88) ובמקום השלישי תפילין (אבדו 82, נמצאו -66). טלפונים סלולאריים, לעומת זאת, נמצאים רחוק למטה ברשימת החפצים ההולכים לאיבוד עם 55 הודעות על מכשירים שהלכו לאיבוד ו-8 מכשירים שנמצאו.
הנתונים באתר מציירים תמונה לא פחות מעניינת בנוגע לסוגיית הפיזור הגיאוגרפי של המציאות והאבדות. אם נבחן, לצורך הדוגמה, את ירושלים ותל אביב בכל הקשור לאיבוד מצלמות נגלה כי בשתי הערים יש יותר הכרזות על אבדות מאשר על מציאות, אולם הפילוח המדויק מגלה כי בת"א מאבדים יותר מצלמות (67% ) ומכריזים כבחמישים אחוז פחות על מציאתם של מצלמות (23%) מאשר בירושלים (59% הודעות על איבוד ו-41% הודעות על מציאה).
ניתן לתת שני הסברים אפשריים להבדלים שבין שני המקומות. הראשון שבהם קשור ביחס לרכוש. ייתכן כי בסביבה סוציו-אקונומית גבוהה יותר, אנשים נוטים לאבד יותר. ההסבר השני קשור יותר בהרגלי ההכרזה על אבידות ביחס לסוג האוכלוסייה. סביר להניח כי בעיר כמו ירושלים, שבה אחוז התושבים הדתיים גבוה יחסית, תהיה מודעות גבוהה יותר לחשיבות מצוות השבת אבידה, מה שממילא גם יעלה את אחוז הדיווחים על מציאות.
על נשים, גברים ואבידות מוזרות
אם שאלתם את עצמכם מי מוצא יותר, או יותר נכון מי מאבד יותר – גברים או נשים, ובכן כאן התוצאות פחות או יותר זהות. 60 אחוז מהמפרסמים מודעות באתר הם גברים והשאר הם נשים. יש אפשרות כי ההתפלגות נובעת גם מההבדלים בהרגלי השימוש והחשיפה לאינטרנט שבין גברים ונשים.
ולסיום רק נזכיר שחוץ מארנקים, מפתחות, מצלמות ותפילין יש גם לא מעט אבדות מוזרות שמגיעות לאתר, והנה רק כמה דוגמאות: רהיטים מאיקאה שהושארו, שולחן סלוני שהושאר באמצע הרחוב על ידי משאית, חתיכת בשר גלאט סגורה הרמטית שנשכחה בטרמפ, מיכל גז מדמיע, צלחת לגלגל של רכב והדוגמאות עוד רבות.
בכדי ללמוד ולדעת יותר על הכרזת אבידות ברשת אתם מוזמנים לגלוש לאתר איבוד: www.ebood.co.il
אורי בריליאנט הוא יוזם ומקים אתר ebbod באינטרנט
