תרמו לצהר

לא רצים לחופה

מאת ד"ר דניאל גוטליב

שאלה:

אבי התאלמן לפני כחודשיים לאחר שאימי ע"ה נפטרה ממחלה קשה בגיל 68. אבי אדם פעיל ויוצר שלוקח חלק בחיי הקהילה, אולם מאז פטירת אימי הוא מסתגר בעצמו ומשהו כבה בו. בגלל אופיו היה נראה לי ולאחי כי ניסיון להקים מערכת זוגית חדשה יכולה לסייע לו במצבו הנוכחי. ניסינו לרמוז בעדינות לאבי על כך, אולם קיבלנו את התחושה כי הוא איננו מוכן או פנוי לשמוע על הנושא. בינתיים אנו רואים כיצד הוא הולך ודועך וקצרה ידינו מלהושיע. מה אפשר לעשות?

 

תשובה:

שאלתך נוגעת לשתי סוגיות עיקריות, שייתכן והן אחת והם: אחריות של ילדים כלפי הורים מתבגרים וההתמודדות עם אבל ואובדן.

במקרים רבים הורים מגיעים לשלב בחיים בו הילדים נקראים או נאלצים להם. לעיתים מדובר לא רק בסיוע אלא ממש בקבלת החלטות וזאת בשל מצב נפשי או קוגניטיבי שכשל. זהו מצב בעייתי, רווי בעצב ומבוכה. המבוכה רק הולכת וגוברת במידה וההורים מודעים למצבם ולחוסר היכולת שלהם לקחת החלטות עבור עצמם. ההורה רוצה להרגיש כי לא רק שהוא הורה, אלא שהוא גם בריא וחיוני מספיק בכדי לקחת החלטות באופן עצמאי, במיוחד כשמדובר בהחלטות חשובות הנוגעות בחייו. מצב זה אינו קל גם עבור הילד. הילד, לא משנה מה גילו,  רוצה להישאר ילד של הוריו בכל מצב. הידיעה כי ההורה כבר איננו בדיוק "הורה"; המפגש עם מציאות שבה ההורה הופך ממעניק לנזקק, יש בה מידה מסוימת של אבל על "ההורה" שאבד ואיננו.

יחד עם זאת, הדעיכה שאתה רואה כעת אצל אביך וגם הדאגה שאתה ואחיך חשים כעת, הם שונים. קיימים הבדלים משמעותיים בין תהליכי אבל על קרובי משפחה שונים, לתהליכים נפשיים הקשורים בהזדקנות. אובדן בן זוג, במיוחד בגיל הזהב, הוא אובדן קשה ביותר משום שברוב המקרים פירושו לאבד את האדם שאיתו אתה עושה את רוב זמנך. שלא כמו אדם צעיר, לחלק ניכר מהאנשים בגילאים שאחרי פרישה ישנם מעגלי עניין וחברה מצומצמים. הם, כאמור, אינם עובדים ולכן טרדות פרנסה אינם מעסיקים אותם. הילדים כבר מחוץ לבית, מה שאומר שמאוד שקט ושגם אין מערכת תמיכה נפשית זמינה בסביבה הקרובה. אין לו ראיה קדימה לחיים וליעדים אותם יש לכבוש. אדם שכזה ממילא נמצא בשלב בו הוא נאלץ להתמודד עם יותר ויותר עם אובדנים, מה שעלול לגרום לפסימיות גדולה.

הפער בין הפתרונות שאתה חושב אליהם לדרך בה אביך רואה כעת את החיים נובעת מהשלבים השונים בחיים בהם אתם נמצאים. אתה ממוקד בעתיד ובאפשרויות שהוא טומן בחובו ומכאן גם האופטימיות. אבא שלך, לעומת זאת, ממוקדת יותר בהווה ובאובדן ומכאן גם הפסימיות.

מכאן שטבעי שאדם בגילו של אביך ייחווה תחושת דיכאון לאחר פטירת בן הזוג. סביר להניח כי הוא בטוח שלא ניתן יהיה למצוא "תחליף" לאותו בן זוג, מה גם שעצם מחשבה שכזאת עלולה להתפרש אצלו כ"בגידה" בזיכרון בן הזוג שנפטר. מדובר בתהליך אשר לא ניתן למהר אותו ושאינו נתון למדידה או ניטור. אין שלב שבו ניתן לקבוע כי חלף מספיק זמן מאז האובדן.

הפתרון שאתה מציע, ייתכן והוא נכון לך, אולם התזמון שלך איננו נכון. אתה חושב כי זוגיות חדשה תוכל "להוציא" את אביך מהאבלות, בזמן שייתכן והוא זקוק לזמן נוסף. גם לאחר שיעבור אותו פרק זמן, כלל לא בטוח שאז הוא יהיה מסוגל לחשוב על פתרון שכזה. החודשיים שחלפו מאז פטירת אמכם ז"ל הם זמן קצר ביותר, וזאת למרות שמדובר באובדן צפוי שבה לאחר מחלה ארוכה ומתישה. הנאמנות של אנשים לבני זוגם מקשה עליהם לעתים ליצור קשר חדש, במיוחד סמוך מאוד לפטירה.

יש לציין כי הנכונות שלך כבן לראות את אביך עם בת זוג חדשה מעוררת התפעלות, ולו משום שלא תמיד קל לילדים לחוות זוגיות שנייה של הורים. כך או אחרת, נראה כי יש לתת לזמן לעשות את שלו. ייתכן ותמיכה ותשומת לב מסוג אחר יוכלו לסייע לאביך במצבו. שותפות פעילה ויותר אינטנסיבית בחייו, אם בשיחות טלפון ואם בביקורים ובהזמנתו אליכם, יוכלו לבטח לסייע.

קשה לנו לראות את הורינו סובלים. מטבע הדברים אנו רוצים לעזור להם, ולא רק בגלל שיותר קל לנו כאשר טוב להם. עם זאת, עלינו לכבד את הקצב שלהם ולהבין כי הוא שונה משלנו. אין ספק כי נישואין שניים יכולים בהחלט להיות חוויה מתקנת לאביך, כך שהחיוניות, השמחה והמרץ יחזרו לחייו. עם זאת, נישואין יכולים לבוא בחשבון רק כאשר הנישא מוכן אליהם. יש לקחת בחשבון אדם שהיה נשוי לאותה בת זוג קרוב לחמישים שנה, יתקשה לחשוב בכלל על אפשרות של נישואין לבן זוג חדש.

 

בתור ילדים עלינו להיות מוכנים לתקופה בה אנחנו צריכים להנחות את ההורים שלנו, עד כמה שהתפקיד קשה וכואב. עם זאת, עלינו תמיד להיות מודעים לכך שהצרכים שלהם אינם זהים לשלנו וכי גם עצות טובות ונכונות צריכות להיות מתוזמנות נכון. עליך לזכור כי אדם שלא סיים לעכל ולחוות אובדן קשה, אל מסוגל כלל לחשוב על מציאת דמות חלופית לזאת שאבדה. עליו לעבור תהליך של אבל ושיקום שעלול להיות ארוך מאוד (אפילו שנים!), ורק לאחריו הוא יוכל להתפנות למחשבות על המשך הדרך. בינתיים מעורבות מוגברת ומשמעותית שלכם בחייו של אביכם הוא עניין נדרש ללא כל צל של ספק.

 

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, משמש כמנהל של מכון "שינוי" בהרצליה