דיקדוק בקריאת עשרת הדברות, בין אלה שבפרשתנו, פרשת יתרו לאלה המופיעות בפרשת ואתחנן, מגלה כי שתי הדברות הראשונות נאמרו בלשון נוכח: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך", "לא יהיה לך", העוד ששאר הדיברות, מהדיבר השלישי ואילך, נאמרו בלשון נסתר: "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא" (ולא: "לא תשא את שמי לשוא"), "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וכו'.
ההסבר לשינוי זה עולה בהמשך הפרשה (דברים ה, יט- כה): "אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' אלקינו עוד ומתנו… קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו".
לאחר שתי הדברות הראשונות, חשו בני ישראל כי עוצמת גילוי השכינה היא קשה מנשוא עבורם, אשר על כן הם פונים אל משה במהלך מתן תורה ומבקשים את תיווכו בינם לבין הקב"ה. הקב"ה נעתר לבקשתם של ישראל, ומכאן גם הסיבה לכך ששאר הדברות, שנמסרו בידי משה לישראל, הם בלשון נסתר. חז"ל סיכמו דרמה זו במשפט קצר: "תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כג ע"ב).
למרות הרושם המתקבל לפיו בני ישראל שמעו רק את שני הדברות הראשונות מפי הגבורה, הרמב"ן מצביע על פסוקים שסותרים רושם זה:
"ור"א הקשה כי הכתוב אמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ, א), ומפורש מזה "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" (דברים ה, יח), ושם כתוב עוד ויכתבם על שני לוחות אבנים, כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות".
מפסוקים אלו הנוקטים במילה "כל" משמע לכאורה כי בני ישראל שמעו את כל עשרת הדברות מפי הגבורה, והרי סתירה! הרמב"ן שער לקושי מציע את הפתרון הבא:
"בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה… מכאן ואילך, בשאר הדברות, ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו…"
תשובה זו של הרמב"ן עיון ובעיקר הבנת הערך שבשמיעה גם ללא הבנה, שהרי לא ברור מה הרווח בשמיעה שאין בה הבנה. ניתן לענות כי הרמב"ן בהסברו מצביע על יסוד חשוב לפיו גם אם לא כולם זוכים להבין את הנשמע במישור האינטלקטואלי והלמדני, עדיין יש ערך גדול לעצם החוויה של מתן תורה שבו מתרחש מפגש נדיר בין היוצר לנוצר. מדובר בארוע חד פעמי בהיסטוריה האנושית שבו שמים וארץ נושקים זה לזה. בוודאי שבחוויה זו נטלו חלק כל עם ישראל- אנשים נשים וטף. יחד עם זאת חוויה אין פירושה הבנה.
פירוש זה פותח לנו פתח להבנת מדרש ידוע על המרגלית הטובה בדרשתו של ר' אלעזר בן עזריה: "מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. – אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. (חגיגה ג ע"א).
גם במדרש זה ברור לגמרי מדוע ה אנשים באו (ללמוד), אך מה כוונת המדרש כשהוא אומר "נשים לשמוע"? ע"פ ההבחנה שהבאנו ברור כי בעוד שעבור האנשים מעמד הלימוד בהקהל יסודו בלימוד, הרי שעבור הנשים מעמד הקהל יסודו בחוויית ההמפגש עם בורא עולם – "נשים לשמוע".
שתי פנים אלו, של לימוד מחד וחוויה מאידך, קיימות גם בתלמוד תורה. ישנה הדרישה למאמץ אינטלקטואלי כביר וציווי לרדת לעמקי ההלכה וללון שם. זהו גם ההסבר לדרישת היגיעה בתורה כפי שהוא נלמד מהפסוק "אם בחוקותי תלכו" שעליו נאמר בתורת כהנים: "מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה". האנשים מצווים לא רק ללמוד תורה אלא להקדיש את חייהם ועתותיהם – "אנשים ללמוד". אולם בתלמוד תורה קיים עוד פן של חוויה דתית המתבטאת בפשפוש ומשמוש דבר ה'. זהו מפגש עם הקב"ה, הכיולת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. בפן זה אף נשים חייבות -"נשים לשמוע".
הבחנה זו באה לידי ביטוי גם ב"דיינו" אותו אנו אומרים בליל הסדר: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". הכל שואלים מה ערך ותועלת יש בעמידה לפני הר סיני ללא קבלת תורה ומצוות. אך התשובה פשוטה: בעצם המפגש עם יוצר העולם גם ללא קבלת תורה – דיינו!
הרב משה פינצ'וק הוא רב הקמפוס וראש המרכז למורשת ישראל במכללה האקדמית נתניה ומרבני 'צהר'
