כותרת משנה: לפני 11 שנה, כשהגיעו הרב דב קפלן ומשפחתו לקיסריה, היו כאלה שאפילו לא רצו לומר להם שלום ברחוב. מאז התנפצו הרבה גלים אל חומות העיר העתיקה של קיסריה, והתושבים שהבינו שהרב החדש עם המבטא האנגלוסקסי לא מתכוון להחזיר אותם בתשובה וגם לא פותח להם ישיבה מתחת לאף, הם גם היו מוכנים לשמוע מה יש לו וליהדות להוסיף לחיים שלהם ושל ילדיהם. סיפור של שליחות בין קאנטרי קלאב, מדשאות גולף וחוף הים היפה ביותר בארץ.
כותרת לאמצע המאמר: כמה חודשים אחרי שהגענו קיימו בעיתון המקומי ראיון איתי. השאלה הראשונה שהמראיינת שאלה אותי הייתה: "מי שלח אותך לפה?". הנחת היסוד הייתה שיש איזו קנוניה, איזו קונספירציה ותכנון אפל להשתלטות של דתיים על קיסריה.
תחילתו של הראיון הזה לפני כמה שבועות, בשעה שבני משפחת קפלן היו בבית החולים סביב מיטת בנם יועד שנפצע עם תחילת מבצע "עופרת יצוקה" מנפילת פצמ"ר. כמה שבועות עברו בנתיים. יועד עבר ניתוח בידו להוצאת הרסיסים וחזר לתקופת השיקום לישיבת ההסדר במודיעין שבה הוא לומר, ואילו הרב דב, רעייתו הרבנים פרידה ומשפחתם חזרו לשגרת החיים בקיסריה בהם משמשים ב-11 השנים האחרונות כרב וכרבנית של אחד הישובים לא רק העשירים אלא גם החילוניים בישראל. מה מביא משפחה טובה מהציונות הדתית לעזוב יום אחד קהילה חמה וטובה בגוש עציון (נווה דניאל) ולצאת לסוג של גלות בקיסריה?
כששואלים את השאלה הזאת את הרב דב קפלן, אחד מן הותיקים שברבני צהר, יש לו תשובה ברורה: "שליחות".
"היה במעבר לקיסריה קשיים רבים, בעיקר מהבחינה הנפשית ובנושא חינוך הילדים והדאגה לחברה מתאימה עבורם", הוא מודה. "מצד שני, אני שואל את עצמי האם הקשיים הללו שונים מהותית מאלה שכל משפחה שיוצאת לשליחות בתפוצות נתקלת בהם? זו גם הסיבה שאני קורה למעבר שעשינו "שליחות". אנשים יוצאים לשליחות בחו"ל בגלל סיבות מסוימות. מה שהביא אותנו לקבלת ההצעה לכהן ברבנות בקיסריה הייתה ההכרה כי הפער בין האוכלוסיות הדתית והחילונית בארץ רק הולך ומעמיק. ההצעה להגיע לכאן הייתה מבחינתי הזמנה שאסור ואי אפשר לסרב לה היות ומדובר במשימה לאומית לכל דבר."
ובכל זאת אתם משלמים מחיר מעצם היותכם יוצאי דופן?
" אם יש משהו מובנה בשליחות רבנות היא תחושת הנבדלות, ואת זה יאמר לך כל רב שיצא לשליחות בתפוצות או בקהילה חילונית פה בארץ. אין מה להבהל מתחושת הנבדלות, משום שהקהילה והתושבים מצפים מצד אחד שהרב יהיה מעודכן במה שמתרחש, אך לא פחות מכך הם רוצים שהוא יהיה נפרד ע"מ שיוכל להוות מצפן ודוגמא. מעבר לזה, נוצרו עם הזמן חיבורים מעניינים וחברויות. הבעיה היותר גדולה הייתה בקשר לילדים שלנו. למעט בתקופת הגנים, הם כולם התחנכו ומתחנכים במוסדות מחוץ לקיסריה: בניר עציון, פרדס חנה וחדרה. חששנו מאוד שלא תהיה להם חברה בשעות אחרי שעות הלימודים, אבל עם הזמן נותרו קשרים גם בשעות הללו. יש להם חברים חילוניים שבאים אליהם הביתה ולהם יש חברים חילוניים שהם הולכים אליהם. הם רגילים ללכת לגינה או לפארק ולפגוש חילונים ולא לפחד מהם, כפי שהילדים החילונים למדו להכיר שדתיים זה לא חייזרים. כל הילדים שלנו היו מדריכים בסניף באור עקיבא. היה כאן רווח כפול משום שהיציאה מקיסריה אפשרה להם להכיר מציאות שונה מזו שהם מכירים ליד הבית. המורכבות במקום שתפגע, דווקא בנתה אותם ותרמה לאישיות שלהם."
איך הגיבו התושבים בהתחלה למציאות של רב ביישוב?
"השנה וחצי הראשונות שהיינו כאן הייתה באמת לא קלה. לא לנו ולא לתושבים. היינו רגילים לכך שכשאנחנו הולכים ברחוב, אנשים עוברים לצד השני. לא פעם כשהייתי חוזר ברגל מבית הכנסת בשבת הייתה מגיעה מולי גברת כזו או אחרת בלבוש מאוד מינימאלי באמצע ג'וגינג. הרבה פעמים אנשים בסיטואציות כאלה היו ממש מסתתרים מאחורי שיחים או מתחמקים ממפגש. כמובן זה תמיד היה קשור במבוכה ולא בשנאה או משהו כזה. אני מצידי הקפדתי תמיד לומר שלום לכל אחד ולחייך, ואם אפשר גם להחליף מספר מילים. זה לקח זמן אבל בסוף אנשים הפנימו שאנחנו לא שופטים אותם לפי החיצוניות ואז גם החומות נפלו. חוץ מהמבוכה הייתה גם חשדנות. אני זוכר שכמה חודשים אחרי שהגענו קיימו בעיתון המקומי ראיון איתי. השאלה הראשונה שהמראיינת שאלה אותי הייתה: "מי שלח אותך לפה?". הנחת היסוד הייתה שיש איזו קנוניה, איזו קונספירציה ותכנון אפל להשתלטות דתיים על קיסריה. המקרה הזה ואחרים למדו אותי שהציבור החילוני מאוד רגיש לגבי מה שחושבים עליו. חלק גדול מהציבור החילוני חי בתחושה שהדתיים "לא סופרים אותו", מתנשאים ולא מכבדים אותו. זאת הסיבה שגורמת לכך שכל דבר שריח מסורת נודף ממנו, נדחה על ידם באופן אוטומאטי".
איך מנטרלים חשדנות שכזאת?
אני לא מכיר דרך אחרת חוץ מכנות. במהלך כל השנים אני מבהיר לאנשים בשיחות אתם שגם אם אני לא מסכים לדעותיהם או לאורח החיים, אין הדבר אומר שאני לא מכבד אותם. גם אן אני לא מסכים לכל דבר אין הדבר אומר שחילוקי הדעות מונעים מאתנו להיות חברים.
ברגע שאנשים מזהים כנות ומבינים שבאמת מכבדים אותם ואת אורח חייהם, הם גם מוכנים לשמוע ולקבל. רק לשם ההמחשה: כיום הגענו בקיסריה למצב שבו פעילות בית הכנסת מוגדרת מבחינת התקציב והוועד המקומי כחלק מהפעילות התרבותית והקהילתית. ביטוי נוסף לשינוי היא העובדה שבשנים האחרונות התחלתי גם להיכנס לבית הספר שלנו בקיסריה וללמד את הילדים. בבית הספר בקיסריה יש יותר מ-400 ילדים וכולם שותפים בתוכנית ללימודי יהדות שאני מוביל בבית הספר. אם מישהו היה אומר לפני כמה שנים שרב ילמד בבית הספר בקיסריה זה היה נשמע כמו בדיחה. זה לא היה קל, ולקח להם שנתיים כדי לאשר את התוכנית שהצעתי. החשש הגדול שלהם היה שאני נכנס לבית הספר בכדי להחזיר בתשובה. יום אחד תפסתי את ראש הוועד שלנו כאן ואמרתי לו: "אתה לא מבין שביום שבו ילד אחד שלכם יחזור בתשובה בגללי אני שרוף מבחינתכם?". כשהם הכירו בכך שזה לא העניין שלי, הם גם הבינו שאין סיבה שלא תהיה בבית הספר העשרה גם בתחום היהדות".
"מצד שני, לא מזמן קבלתי הוכחה לכך שגם 11 שנים אחרי שהגעתי החשדנות עדיין קיימת. בונים כעת ליד בית הכנסת שלנו מקווה ואולם קטן לאירועים. נפוצה שמועה בקיסריה לפיה האולם הקטן הוא בכלל חלק מתוכנית שלי להקים ישיבה בקיסריה. באחד הימים קבלתי שוב טלפון מיו"ר ועד התושבים. חבר טוב שלי, ששאל אותי אם זה נכון. אמרתי לו שאחרי כ"כ הרבה שנים הייתי מצפה ממנו שידע שאם יש לי תוכניות הייתי משתף אותו בהם ולא עושה דברים מאחורי הגב. אז אני לא נפגעתי, אבל זה שיעור חשוב שמלמד שכשמדובר בדתיים לעולם תדבק בנו תדמית לפיה כשמדובר בעניינים שהם לשם שמיים אנחנו מוכנים לעשות כל דבר ובכל דרך- גם אם היא אינה כשרה. תשובה לשאלה איך זה קרה, אנחנו חייבים לעצמנו".
מה בעצם תפקידו של רב בקהילה כמו קיסריה?
"לעניות דעתי תפקידו של כל רב בכל קהילה, דתית או חילונית, בארץ או בחו"ל, הוא קודם כל להיות דמות רלוונטית. להיות רלוונטי פירושו לא לעסוק רק בכשרות, דרשות, לימוד ילדים לבר מצווה וקיום אזכרות בבית הקברות. זה לא משנה האם הרבנים עצמם או שהממסד הוא זה שצמצם את הרבנות לתחום ה"מועצה הדתית" בלבד. תפקידו של הרב הוא לשבור את חומות הגטו ולהיות לא רק "כלי קודש" אלא דמות בעלת משמעות שנוטלת חלק בחיים היומיומיים. את זה עושים בראש ובראשונה אם לא ממתינים רק לאירועים שבהם הציבור מחפש או צריך את הרב. רב בונה קשר עם קהילה באמצעות יצירה אקטיבית של מפגשים שיש בהם התייחסות לנושאים רלוונטיים כמו העוני, אלימות נגד נשים, מצבן של העגונות ואיכות הסביבה. תפקידו של הרב הוא להיות דמות אקטיבית שבאמצעות פעולותיה היא יוצרת קשרים ומגשרת על פערים".
האם שליחות מהסוג שהרב עושה בקיסריה היא נחלתם הבלעדית של רבנים או שיש משהו שגם הציבור יכול לעשות?
"בוודאי שיש מה לעשות. בניגוד למה שנהוג לחשוב, רוב הציבור הדתי לאומי נמצא בערים. הוא נפגש עם ציבור חילוני במקומות העבודה ובצה"ל. הוא מכיר את החילוניות והיא מקיפה אותו. יש צמא אדיר בציבור לידע בנוגע ליהדות ולרוחניות בכלל, אבל המרחק והרתיעה מונעות התקרבות. אם שכן דתי ידע ליצור קשר עם השכן החילוני לא מתוך לחץ, אלא מתוך אנושיות פשוטה וכנה שרוצה להעניק ולקבל חום ואהבה, הרי שחלק גדול מהעבודה כבר נעשתה. החילונים בטוחים כיום שדתיים לא מעוניינים בקשר אתם, וזה כ"כ לא נכון. בסופו של דבר כולנו יחד, באותם מסגרות, מקומות ותחנות חיים. הקשר בינינו פשוט מתבקש והוא יכול להתבסס רק על כנות ויוזמה".
