פרשת יתרו פותחת בביקורו של יתרו, חותן משה, במחנה ישראל כשאיתו באים ציפורה, אשתו של משה ושני בניהם ששהו במדיין עד כה והמתינו להצטרף אל משה לאחר שהעם יצא ממצרים. בלב הפרשה נמצא מעמד קבלת התורה ועשרת הדיברות. נתינת התורה על ידי ה' וקבלתה על ידי ישראל הם ההגשמה של המטרה הראשונה שהוגדרה ליציאת מצרים: קבלת תורה וכניסה לארץ ישראל.
האצלת סמכויות
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ.
(שמות יח, כא-כב)
אחת הדילמות המלוות כל מנהל בכל ארגון היא השאל כמה אחריות לקחת על עצמו וכמה סמכויות ניתן להאציל על הכפופים לו.
הנטייה הטבעית של האדם היא לסמוך רק על עצמו. אדם מכיר היטב את תכונותיו, לכישרונותיו ויכולותיו ועל פי הכרות אישית זו הוא בונה את הסביבה הניהולית המתאימה לו. מאידך לכל אדם יש גם את מגבלות היכולת. אף אחד אינו מסוגל לעבוד רצוף ללא מנוחה, שלא לדבר על תקופות של לחץ שפוגמות ביכולת קבלת ההחלטות ובכמות הפעולות המשמעותיות שאדם מסוגל לקבל בצורה נכונה ומושכלת.
אולם לריכוזיות היתר של מנהלים יש מאפיין נוסף והוא החשש שמא העברת הסמכות והשיתוף יתפסו על ידי הכפופים להם כסימן של חולשה; כמאפיין של חוסר יכולת לנהל ולנווט ומכאן גם כגורם שעלול לפגום בסמכות כלפי הכפופים להם. האם הדבר נכון ? האם האצלת סמכויות פרושה חולשה או שאולי להיפך פרושה דווקא עוצמה ?
בפרשת השבוע, פרשת יתרו, עובר משה שינוי תפיסתי בדיוק בנקודה המתוארת, וכל זאת בעקבות עצת יתרו- חותנו, שכבר אז משכיל לראות את הדגם הרצוי לניהול מודרני.
יתרו שצופה במשה מן הצד ורואה כיצד משה נוטל על עצמו לבד את כל העבודה מזהה מהר מאוד את הבעיה ומעיר למשה כי בצורה כזו לא רק שהוא לא יצלח כמנהיג, או במילותיו: " לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… נָבֹל תִּבֹּל", אלא הוא אף מזהיר את משה כי התוצאה הישירה של קריסתו תבוא לידי ביטוי גם אצל העם: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ".
יתרו מאיר את עיניו ואת תשומת לבו של משה בצורך להאציל סמכויות ולפזר אותם ם בין אנשים מוכשרים שיכולים לעזור ולסייע לו בנשיאת הנטל. משה לא רק שמקבל את העצה, אלא הוא אף מפנים במהירות ובאופן חיובי את הביקורת הבונה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר"
ההפנמה של משה מוחלטת עד כדי כך שעשרות שנים מאוחר יותר באחד מהמקרים בהם עם ישראל שב ומתלונן כלפיו, משה שב ונזכר בהערה של יתרו ומבין כי מנהיג איננו יכול להנהיג את העם לבדו. " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי. … לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. [במדבר יא]
שם משה כבר מבין לבדו שכתפיו שלו צרות מידי בכדי שיוכלו לשאת עליהן את משא העם כולו והוא מיוזמתנו פונה אל ה' ומבקש ממנו סיוע שבא בציווי של ה' לאסוף את שבעים הזקנים שמאותו היום והלאה סייעו בידו של משה בהנהגת העם.
אולם עדיין נותרה השאלה האם מנהיגותו של משה נפגעה כתוצאה משיתופם של אחרים בהנהגה? האם באמת האצלת הסמכויות גרמה לזלזול כלפיו מצד מהעם או מדרגי הפיקוד? בהקשר הזה ראוי לקרוא את המדרש המתאר את האצלת הסמכות של משה לזקנים שמספר: " והם (הזקנים) כולם נתמלאו רוח הקדש, והם נתמלאו רוח הקדש מרוחו של משה ומשה לא חסר כלום כאדם המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" (מדרש רבה)
אם ניקח את המדרש צעד אחד הלאה נגלה כי אור המנהיגות, כמו אורו של הנר, לא רק שאיננו נפגם כהוא-זה מהאצלת סמכויות, אלא אדרבה מנהיגות שכזאת רק הולכת מתחזקת ומתחסנת .
שיעור המנהיגות הראשון בהיסטוריה נטע את הזרעים לפיתוח תורות ייעוץ ארגוני מתקדמות בעתיד. המסר העיקרי הוא השיתוף האצלת הסמכויות . היכולת לסמוך גם על אחרים מביאה לתוצאות טובות יותר גם למנהיג וגם לעם, או במילותיו של יתרו: " וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם."
הרב חגי גרוס הוא מנכ"ל ארגון "צהר"
בוקסה
מדרש רבה- מדרש רבה הוא שם שניתן לעשרה חיבורים מדרשיים שנסדרו סביב חמשת חומשי תורה וסביב חמש המגילות. המדרשים נכתבו בתקופות שונות, אולם רובם נחשבים למוקדמים ביותר. המדרשים נערכו במתכונתם הנוכחית עוד לפני המאה השישית לספירה, אולם זכו לכינוי "מדרש רבה" ולהדפסה בקובץ אחד רק במאה ה-16. הדפסתם המוקדמת גרמה לכך שמבין החיבורים המדרשיים לחומשים ולמגילות, "מדרש רבה" נחשב לנפוץ ולדומיננטי ביותר לעומת קבצים מדרשיים דומים כמו מדרש 'תנחומא'.
