בדרך כלל אנו פוגשים ב'צהר', ובמרכז "שורשים" בפרט, סיפורים אנושיים הכרוכים בתקווה ופה ושם גם בבעיות של זוגות בתחילת דרכם.
ו' עלה לארץ עם אשתו לפני כ- 12 שנה, בהיותו בן 65, מאחת ממדינות חבר העמים. הם היו זוג מבוגר ללא ילדים. שנתיים לאחר שעלו, נפטרה אשתו והוא נותר אלמן בודד. במהלך שנות חייו בברה"מ ו' חי חיים של אתגר והתמודדות. הוא היה רופא מומחה בתחומים שונים (מכירורגיה ועד לרפואת הנפש). למרות עיסוקיו הרבים הוא היה גם איש עדין נפש שניגן בכינור וכלי נגינה נוספים. כל חייו הוא חש קשר לשורשיו וליהדותו, וזאת על אף שקשר זה היה נסתר.
לאחר שהגיע לארץ התיישב ו' בעיר קרית שמונה, וזמן קצר אחר כן הצטרף לקבוצת עולים שיחד עם שליח חב"ד המקומי הקימו בית כנסת המותאם לדוברי רוסית. אט אט החל ו' לגלות מחדש את יהדותו, ללמוד ולחקור ונקשר ללימוד תורה ובמיוחד לתחום המוסרי שבה. את הרהוריו וחידושיו אף העלה על הכתב. הוא הוציא 2 חוברות בשפה הרוסית על כל חמשת החומשים, וכן ספר זכרונות משנותיו כרופא בהיבט החדש- ישן של נפש יהודית מתעוררת. לפני כשנה וחצי הורע מצבו הבריאותי והיה ברור כי הוא יזדקק לעזרה.
ב. עלתה לארץ מרוסיה לפני כ-18 שנה, בהיותה בת 52 עם בעלה היהודי. ב' לא נולדה כיהודיה, אולם כבת זוג של יהודי אפשר החוק במדינת ישראל את עלייתה. גם ב' התאלמנה לאחר מספר שנים בארץ ונותרה אשה בודדה בארץ עם תרבות זרה. גם לב' האירה בסופו של דבר הארץ פנים והיא מצאה את עצמה נמשכת אחר ערכי היהדות אף שלא היה שום דבר חיצוני שאילץ אותה לכך. היא מילאה מחברות שלמות בכתב יד קפדני בדברי תורה וחכמת ישראל. התמיהה ואף הלעג שלעיתים היו מנת חלקה מצד הסביבה, רק דרבנו אותה לא לוותר, להעמיק ולהבין יותר. השנים חלפו וב' כבר הקפידה על שמירת מצוות, אולם הדרך לגיור עוד הייתה עוד ארוכה ורצופה מאמצים נפשיים ומכשולים חיצוניים. לפני כשנה וחצי הופנתה ב', במסגרת עבודה מטעם הביטוח לאומי, לטיפול באיש מבוגר וחולני…
מהר מאוד התגלה לשניים כי החיפוש הרוחני המשותף שלהם, הוא הרבה מעבר לקשר של טיפול וסיעוד. השיחות המעמיקות, הכרת היהדות בדרך אישית כדבר המחיה נפש שוקקה, חיזקו את ב' להגיע אל מה שנכספה אליו מזה שנים – כניסה לקהל ישראל. ו' החל לבקר יחד עם ב' בשיעורי היהדות כהכנה לגיור כשהוא אף תורם ומפרה את הדיונים.
וכך הלך והתקרב לו היום, שזמן כה רב הזוג ציפה לו: היום בו עמדה ב. בפני בית הדין בתקווה שיאשר את קבלתה לעם ישראל.
אולם לפני כן, היה עליהם לעמוד בכללים ככל זוג המתכונן לבנות את ביתו, כלומר להציג אישור על יהדותו של ו. מצבו הבריאותי של ו' היה כזה שכבר לא אפשר לו ניידות לבית הדין הרבני, אולם מאחר ומדובר בשלב הכרחי, שהרי עתידים הם לעמוד יחד תחת החופה. ו' היה מודאג. כיצד יוכל אדם קשיש ומגבל להוכיח את שהוא יודע וחש כל חייו? בשלב זה קישרה המורה מהאולפן, אביטל קסלר, את בני הזוג ל"שורשים".
נפגשתי עם בני הזוג בקיץ האחרון בדירה קטנה בקרית שמונה. בית צנוע ומלא עדינות, כבוד הדדי, אהבה ורצון לדעת עוד. ו. פרס את מסכת חייו הארוכה והמרתקת, נזכר במאורעות שונים, הראה תעודות ואותות הוקרה ואף פתח מזוודה של תמונות משפחה ישנות מדורות קודמים, אשר חלקם נספו בשואה.
יהדותו של ו' אושרה כמובן בסופו של דבר, בעוד ב. התגיירה בפני בית הדין. בשבוע שלפני ראש השנה האחרון עמדו בני הזוג תחת החופה שנערכה בביתם מפאת חולשתו של ו. את החופה ערך רב העיר, הרב צפניה דרורי שליט"א, שהכיר את הזוג מקרוב, בנוכחות בני הקהילה הותיקים ששמחו ושימחו חתן וכלה.
כשבועיים לאחר מכן, לפני יום הכיפורים הורע מאוד מצבו של ו'. אחרי כמה ימי מחלה קשים, ביום ד' י"ד מרחשון תשס"ט, הוא נלקח לבית עולמו והוא בן 77. אשתו החדשה, בת אברהם אבינו, האדם הקרוב היחיד בעולמו, קמה השבוע מ"שבעה".
האם זהו סיפור עצוב? ודאי. האם יש בכוחו של הסיפור לאזרנו שמחה ועוז ביהדותנו? ללא ספק!
כמה כח ויופי פנימי אפשר ללמוד משני אנשים צנועים, ישרים ומאמינים בדרכם. גם סיפור קבורת שרה המופיע בפרשתנו הוא לדעת אבן-עזרא, "להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים…". מעלה המושכת, אוספת ומרוממת נשמות רחוקות לארצנו ובארצנו.
"לפי שהחסידים, אע"פ שכל ימיהם שלימים, מכל מקום יותר הם קונין שלימות בשנים האחרונים הקרובים לשערי מות מבימים הקודמים…, שאז הם הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי…" (כלי יקר, תחילת "חיי שרה")
"והחי יתן אל לבו…"
לע"נ וולוול-ויקטור בן אריה-לייב ז"ל
הרב שמעון הר-שלום הוא מנהל מרכז "שורשים" להוכחת ובירור יהדות בארגון רבני 'צהר'
