"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". (במדבר כט א)
החג הנקרא בלשוננו "ראש השנה" נקרא בתורה: "יום תרועה". בתורה כלל לא הוגדר היום הזה כראש השנה. ראש השנה הוא יום – טוב, שבתון שאסור לעשות בו מלאכה, היו מקריבים בו קרבנות אופייניים למועד שכזה: "מוסף", ויש בו מצוה אחת המיוחדת לו: תקיעת שופר.
פעם אחת בלבד מעיד התנ"ך על אירוע מיוחד במינו שהתרחש ב"אחד לחודש השביעי" – הוא חודש תשרי. גם שם, בלי אזכור של היותו ראש השנה. עזרא הסופר כינס את שבי ציון בירושלים, קרא לפניהם בתורה ועורר אותם לתקן את דרכיהם ולשוב בתשובה. העם הגיבו בהתרגשות רבה, ואז אמרו להם נחמיה ועזרא את המלים הללו:
"הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ – כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". (נחמיה ח ט-י) העם עשו כדבריהם: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. (נחמיה ח, י"ב)
הרי לנו עדות מראשית ימי הבית השני, שראש השנה היה מועד ששילב את הממד של התחזקות בקיום התורה ותשובה מחטא, עם שמחה וחגיגיות של יום טוב. אכילה ושתיה ומשלוח מנות איש לרעהו.
זהו צביונו של ראש השנה עד עצם היום הזה.
השנה היא מחזורית, מעגלית. אין לה ראש ואין לה סוף. אפשר לסמן על המעגל "ראשי שנים" שונים. המשנה מונה ארבעה ראשי שנים: ראש השנה לחדשים מגדיר את ניסן כחודש הראשון בשנה, ולכן תשרי הוא השביעי ולא הראשון. ראש השנה אחר, מפורסם וחביב, הוא "ראש השנה לאילן" שחל בט"ו בשבט.
במה זכה א' בתשרי להיות ראש השנה? נראה שהסיבה לכך היא היותו של חודש תשרי חודש המעבר בין שנה חקלאית אחת לבאה אחריה. בתשרי חוגגים את "חג האסיף", הוא סוכות, מסכמים את יבולי השנה שעברה, מפרישים את התרומות והמעשרות מן התבואה של השנה, ומתכוננים לקראת השנה הבאה. מתחילים להתפלל לירידת גשמים, ומתחילים, מיד אחרי סוכות, בהכנות לחריש וזריעה. כחלק מאירועי הסיום והסיכום, נקבעו בראשיתו של החודש ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכפורים, ימי דין ותשובה.
יפים הם ימי החתימה וההתחלה של השנה החדשה לחשבון הנפש.
יפה הוא קול השופר לעורר את הלבבות לכך: "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו"?
מכיון שבתורה לא ניתן טעם למצות השופר, יכולים היו המפרשים במהלך הדורות להטעים את המצוה בטעמים שונים. יש מחזורי תפילה לראש השנה, שבהם מופיעה רשימה של עשרה הסברים ונימוקים לתקיעת שופר, רשימה המיוחסת לרבנו סעדיה גאון ועוד הוסיפו עליהם כהנה וכהנה. חז"ל קבעו לשלב את תקיעות השופר במערכת של תפילות, ברכות ופסוקים שעוסקים בשלושה עניינים שונים: מלכויות – השופר כחלק מטקס המלכת הא-ל בעולם. זכרונות – השופר כמעורר זכרון, לאלהים ולאדם: זכרון החטא והתשובה, זכרון עקידת יצחק, זכרון הברית שכרת ה' עם עמו. ושופרות – מקול השופר של מעמד הר סיני, דרך נגינת השופר המלוה את שירת הלויים בבית המקדש ועד קול שופרו של משיח והגאולה המקווה במהרה בימינו.
נדמה, שצריך רק נכונות להקשיב. כל אדם שומע בשופר את הקול המיועד לו, המיוחד לו, ואשר קורא לו לשים לב, לצאת מן השגרה היומיומית המשכיחה ממנו את מה שהוא, את מה שהוא רוצה להיות, את מה שחלם להיות.
כפי שהסבירו עזרא ונחמיה, ראש השנה אינו מועד עצוב. קול השופר, הזכרונות, חשבון הנפש אינם אמורים לדכא ולדכדך, אדרבה, הם פותחים הזדמנות. התחלה חדשה, אור חדש. ולכן – שמחה, על האפשרות להתחדש, להשתנות, להתחיל מחדש.
יהי רצון, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה!
