זווית אישית
הרב יגאל אריאל
להיות "מענטש"
משנה: העיסוק הנרחב בנושא הצניעות גורר לעיתים בעטיו גזירות חדשות וחומרות, העושות עוול לנשים, ולעתים אף מתאכזרת אליהן. הרב יגאל אריאל כותב על גדרי צניעות במקומות עבודה בהן עובדים גברים ונשים יחדיו
עבודה משותפת של גברים ונשים טעונה זהירות. יחסי עבודה עלולים להידרדר במהירות ליחסי קרבה, הטרדה וניצול מיני. הדברים נכונים לא רק למקומות עבודה, אלא גם לקהילה, מושב או קיבוץ, מתפללי בית כנסת, שכנים, משפחות וידידים.
במקומות חילוניים הבעיה קשה יותר, כי חברה זו מעניקה לגיטימציה לקשר של קרבה גם מחוץ לחיי הנישואין. גברים מחפשים קשר ונשים מבקשות למשוך תשומת לב, ומבליטות את יופי גופן. באוירה שכזאת גם קשר תמים עלול להיתפש כבעל כוונה מינית; כסוג של קריצה.
על פי הדין ברור, שאם האדם מרגיש שעבודתו בקרבת נשים עלולה להביאו לידי חטא, עליו לפרוש ממנה ולחפש עבודה אחרת. גם אדם שהוא ירא שמיים ובוטח בעצמו שהנושא בשליטתו, הריהו מצווה על הזהירות שכן 'אין אפוטרופוס לעריות', ולכן צריך כל אדם לדקדק בהלכות ייחוד וצניעות, כדי שיישמר מפני כל דבר רע. הרחקה זו נעשית באמצעות התרחקות מן הקלקול אל הקצה הנגדי, לשמור את הלכות הצניעות, לנטרל את הצד הגופני, וליצור אדישות מינית מוחלטת, שיהיו "דמיין עלייכו ככשורא (דומות עליכם כקורות עץ)".
אולם, נשאלת השאלה: האם יש תחום ביניים של קשרים שהוא מותר?
הציבור החרדי אוסר כל קשר עם אישה, גם אם היא "כשורא". ה"כשורא" נתפס באופן קיצוני, לא רק במשמעות של כיסוי הגוף והרחקת כל דימוי ורגש רומנטי ומיני, אלא שלילת האישה כאישיות והפיכתה לקורה לכל דבר. מתוך תפיסה זו מותר ליהנות מעבודה שנעשתה על ידי אישה, אבל חלילה מלהעריך את האישה ואת כישרונותיה. אין להזכירה בשמה. בהזמנות כותבים רק "פלוני ורעייתו". כאילו מה שאמרו חכמים על רחב, שבשמה יש כוח לרגש ריגוש מיני, נכון לגבי כל אישה.
בציבור הציוני דתי, לעומת זאת, האישה אינה עוסקת רק במשק ביתה. בידה ללמוד, לתרום, לעסוק בשטחים מגוונים ואנו מתברכים בחיזוק השפעתה על חיי הקהילה, אם בועדות ציבוריות, הרצאות ומפעלים. במילים אחרות: ישנו תחום ביניים בו מתקיימת פעילות רצינית מתוך כובד ראש, ובו מתייחסים אל האישה באופן ענייני.
יחד עם זאת, גם אצלנו נעשו ניסיונות להגדיר כללי הרחקה גורפים יותר, יתר על הכתוב בהלכה, ולגזור אותם על כלל הציבור. האם צריך להמציא כללים כאלה?
נראה שיש לצמצם את השימוש בגזרות גורפות. אלה לא מתאימות לכל האנשים והמצבים. החומרא בענייני צניעות יכולה להביא ברכה, אולם מן הצד האחר היא עלולה להביא לאכזריות ביחס אל האישה, צרכיה וכבודה. ראיתי כבר כיצד צדקנות שכזו הגיעה לכלל אטימות כאשר תבעו מאישה הרה לצאת ממקומה ליד נהג מונית שירות לבני ברק ולהישאר בתחנה, רק משום שלא נשאר לה מקום באחורי המונית.
צריך אפוא להבחין בין עיקרי ההלכה, הנוגעים בעיקר לקרבה פיזית או לקרבת דעת וקלות ראש, שבהם יש לדקדק ולהקפיד, לבין מוסכמות חברתיות והרחקות שמחדשים וממציאים היום, ולא תמיד הן אפשריות.
את הכלל קבעו כבר ראשונים: "הכל כפי מה שהאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה. ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור, כדאיתא במסי ע"ז. ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש. אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל ת"ח בוטחין ביצריהן" (ריטב"א סוף מסכת קדושין).
משה רבנו הציל את בנות יתרו מיד הרועים. אלישע שאל בשלום השונמית, בועז דיבר עם רות ונתן לה לאכול מן הקלי, לטבול את הלחם בחומץ ולשתות מן המים ששאבו הנערים. ר' אריה לוין ביקר את הרבנית הרצוג ואלמנות אחרות במשך שנים רבות כדי לשאול בשלומן ולעודדן.
אמנם אין מותנינו מגיעה לאצבעם הקטנה של הגדולים הללו ואיננו רשאים לחקות אותם, אולם כשם שאנו מצווים להיזהר מן החטא, כך עלינו ללמוד מהם שצריך להיות גם "מענטש".
"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" (קהלת ז' טז-יז), הכל צריך להיות במידה ובמשקל, שלא לגדוש את הסאה, כי החומרא הזאת היא קולא בצידה האחר.
לכן במקום שהיחסים ענייניים לחלוטין, והכול נעשה בכובד ראש ולשם שמיים, מותר להתעניין בשלומה של חברה לעבודה, לעזור לה בשעת הצורך וגם להזמין חברים ומשפחותיהם לאכול ארוחות משותפות. מיותר לומר כי במסגרות אלה מותר לנשים להביע את דעתן על בעיות השעה, ואינן צריכות להסתודד בקצה השולחן ולדבר רק על בעיות נשים.
המאמר הוא תקציר ממאמרו של הרב יגאל אריאל בנושא גברים ונשים במקומות עבודה המובא בספר "צהר לנישואין"
הרב יגאל אריאל, לשעבר רב מושב נוב ומרבני 'צהר'
